בעיר שאהבת היה רעם גדול, גם בכותל המערבי חשו בתנודות קשות.
בטח זה לא פשוט, בעיר עם כל-כך הרבה אמונות.
את יודעת, כבר יותר מחודש עבר, ועדיין אני לא ממש מאמינה. את
מחייכת שם, בתמונה, בין כל ילדי הכיתה, שיער כתום עוטף את
פנייך היפים. גם עכשיו זה לא ממש מובן שאת אינך. אז חשבתי
לכתוב מכתב, אולי זה יעזור.
בעיר שאהבת היה רעש גדול, את עלית על אוטובוס ולא שבת.
בתמימות כזאת, את יודעת, זה מוזר. ילדי המדבר לא עולים על
אוטובוסים כמעט. אנחנו פה, בין סלעים ובין ענפים יבשים, בין
שקיעות שנושקות להרים ולחולות. בין גידולי החממות המתוקים, בין
פרחי השדה הריחניים. אוטובוסים לא עוברים פה כמעט. ואת? את
נסעת.
בעיר שאהבת ושסיפרת אודותיה, בין דת ואמונה, חילוניות, נאיביות
והמון תקווה, את עלית על אוטובוס ולא חזרת. גם עכשיו זה לא ממש
נקלט.
קברו אותך במדבר שכה אהבת. כי את כמונו, ילדת מדבר. יחפה כמעט
תמיד בין חולות מדבר חומים. היתה אז שקיעה כה יפה, דמיינתי איך
היית יושבת איתנו ומביטה בה, נחבאת אל בין ההרים, ורק כתמים
נשארים בשמיים המתכסים אט אט כוכבים. שקיעות כאלו הרי הן נכס
שלנו. ילדי המדבר. אחרים יוקסמו מן המראה, אך לא ממש יבינו.
כבר חודש כמעט עבר. את הופעת לי בחלום, היית כל-כך אמיתית, כך
שעדיין לא החלטתי אם זה היה חלום או מציאות.
אמרת לי שקשה לך שם למעלה לבד ושקשה לך לראות את כולם כל-כך
עצובים. שרצית לבקר את משפחתך, אך את אינך יכולה.
ביקשת לראות את הקלטת של מסיבת סיום י"ב. ישבנו ביחד וראינו את
כולם שמחים ומאושרים ביחד. כל-כך נאיבים, לא מודעים לסכנות
שאורבות לנו מעבר לגבולות החולות והמדבר.
מי היה מאמין אז. איך בכלל אפשר.
הייתי שם, לא מזמן, בעיר שכה אהבת. שסיפרת אודותיה ברגשנות
ובקסם רב. עברתי את מסלולך האחרון. ראיתי ממה כל-כך הוקסמת.
ורק אז בכיתי, כי ידעתי שכאן זה תם.
תמרי, בעיר שכה אהבת, שבו החיים למסלולם.
אני יודעת כי ודאי תהיה מאושרת כשיבוא השלום גם שם. לצערי,
עליי לאמר לך כי לא כך.
גם פה במדבר הכל נשאר כשהיה, הימים עדיין חמים מאוד, השקיעות
עדיין היפות ביותר והלילות כבר מתחילים להיות קרירים. והמדבר
שותק. הוא לא יודע אחרת.
ורק את חסרה לי בנוף שלנו. חסרה לכולם.