המונולוג הזה הוא בעצם פרק מהיומן שלי (בלוג).
הוא נכתב אחרי יום מאוד אינטנסיבי, אבל הוא מאוד מייצג, אז
חשבתי שיהיה נחמד לשים אותו פה.

יום שישי. שעת לילה. פנים.

אני יושב בחדר, הרגע סיימתי לדבר עם יניב, אני מרגיש כל כך חרא
עם עצמי. הבנאדם אמר לי "אבי, לא ראיתי אותך כמעט כל הרגילה,
אני ממש רוצה להיפגש" וזה לא עושה לי כלום. מתי זה קרה ?

השבוע הזה עבר די מוזר.
הגעתי למסקנה שפשוט התייאשתי מהחיים.
אני כבר לא מאמין שהחיים ייקחו אותי לאיזה מקום מעניין, אני
מאמין בבינוניות, בינוניות ומטה אם לדייק. במשך השבוע יצאתי,
ביליתי, הייתי המון עם חברים, ובכל זאת, הכל נראה כל כך חסר
תכלית.

אז היום החלטתי לוותר. חצי מהחבורה יצאו לת"א, די הברזתי להם
כשחושבים על זה קצת לעומק ("כן, אני אהיה מתחת לבית של שולה
בעשר, כן טלי, אני אזכור"), ויניב התקשר לפני רבע שעה ורצה
להיפגש. לא אמרתי לו לא. האמת שאני חושב שהוא בדרך לפה.

אישרו לי היום עוד יצירות בבמה והרבה אנשים נכנסו לדפיוצר שלי
ואני נכנסתי להמון המון יצירות, קראתי כבר כל כך הרבה, שזה
השפיע עליי. הפך אותי לקצת יותר זומבי מבד"כ.

היו לי המון דברים לכתוב, דברים על ייאוש, על אכזבה, על תבונות
חדשות, על זה שנמאס לי להתנזר, אני לא אידיאליסט מזויין.

אמרתי כבר שאני במצב רוח מוזר ?
כן, אמרתי. למה אני מתלהב מזה כל כך? למה בכלל אני כותב את
הפרק? בבקשה שזה לא יגלוש לקטע של "בבקשה תאהבו אותי". יופי,
זה הפסיק.

אז מה בכל זאת רציתי לומר ?
שתיכנסו לדפיוצר שלי בבמה, שאני אפסיק להתנזר ושזה ייראה לי
הרבה יותר פשוט, שהאביר על הסוס הלבן ידפוק בדלת במקום יניב
ויקח אותי ללונדון, שיתחיל כבר הקורס מתמטיקה המזויין כי הכלום
מתחיל לאכול אותי, שאני אצליח לכתוב משהו חדש לבמה, ושהפעם זה
יצא נורמלי, שייגמר לי הכאב ראש, שאני אהיה קצת פחות מתוסבך,
שאני אתחיל ללכת לאיזה מומחה לבריאות הנפש כי מה שהולך פה בטוח
לא נורמלי, שעידו לא יתעצבן כשהוא יקרא את זה, שאני לא אשנא את
יניב, שהאביר על הסוס לא באמת יגיע על סוס אלא יבין שזו רק
מטאפורה, שישדרו את הסרט שלי בערוץ 2 (כי היום ראיתי שיש משבצת
שידור חדשה לסרטי סטודנטים), שאני כבר לא אהיה לבד, שאני כבר
לא אהיה עצלן, שאני אפסיק לכתוב שטויות.

לפחות במה שאני יכול לשלוט, אני אשלוט.

פרק טעון מדי גם ככה.
לילה טוב, חיים נפלאים, תעשו משהו עם עצמכם, באמת.