בין 5 ל8 אחרי צהריים, יש רוח כזאת שמגיעה מהשמיים.
כל נשימה נקייה שעוברת לי בריאות מחדשת לי את הרצון להיות.
הלב מתרגש והשיער מתנופף,
הכל יפה, והשמיים כתומים, מתחת לענן ניצוץ אחרון של השמש.
שקיעה.
ואם יש מקום שאני רוצה לשבת בו עכשיו, זה החדר שלי.
בבית שלי.
אבא שלי.

שיר של אריק איינשטיין מתנגן ברדיו, ארצישראלי.
הסיגריה נגמרת מהר,אבל זה חלק מהקסם של הרוח.
דקה אחרי החום של הקיץ, שתי דקות לפני הסתיו.

"ויש בי אהבה והיא תנצח..." (אריק איינשטיין)
בפינה של החלון האקליפטוס רוקד לצלילים של השיר.
והערבה הבוכייה שנשקפת מהמרפסת שלי, נראת כאילו יצאה מהאמבטיה,
ושיערה גולש.

יום שישי בערב, איזה יופי,  סופשבוע ראשון של בית ספר.
ויש בי מוטיבציה.
הילדים של השכנים, משחקים בכדור...אופוריה מטורפת של כיף
מדהים.

ואם יש מקום שאני רוצה לשבת בו עכשיו זה החדר שלי.
בבית שלי.
אבא שלי.

לא מחכה לאף אחד, ואין לי תוכניות לערב,
בדרך כלל זה עושה הרגשה של ריקנות, אבל פה, עכשיו...ברגע
הזה...אני מלאה ברגשות.
ולא אכפת לי שאין תוכניות.

אפילו, זה הרבה זמן לא בא לי לישון..לאכול..פשוט לשבת פה.
פה..כאן..לבד..עם עצמי.

אין הרבה אנשים שמרגישים מאושרים מהטבע, אני מן כזה אדם טבעי.
אני אוהבת בעיקר את ההרים של סיני.
שם השקיעה מתחבאת מאחורי ההרים והופכת אותם לשחורים פלוס רקע
כתום, אדום שמשגע אותי..מרגיע אותי..ממלא אותי במן נעימות
שכזאת.
אבל גם פה עכשיו עם עצמי..יש התמלאות מסויימת בלב.

איפה יש עוד אנשים שהולכים לים בשקיעה..לבד..בדיוק בדקה
הזאת..(אחרי הקיץ דקה לפני הסתיו)
יושבים בקרירות ..צופים בים שנראה כמו כספית נוצצת, משתפלת על
החוף בצורה כה קלילה וקצופה.
לוגמים מבקבוק המים שלהם..וטיפה אחת בודדה מזדחלת בחלקלקות על
צווארם השזוף..מהשמש של הקיץ...מרגישים את הסיפוק של הקריסטל
המרווה.

שלמות...יופי...סיפוק.
החדר שלי הוא שקופית של כל התיאורים שלי למעלה...הוא
שלי...ואין מקום שהייתי רוצה לשבת בו עכשיו יותר מפה...בחדר
שלי.
בבית שלי.
אבא שלי.