כבר יומיים אני בשקט. לא מדברת לא צוחקת. נמצאת אבל שותקת.
בשתיקה הזו יש סערת רגשות עצומה. סערה שמסובבת לי את הראש,
הלב. מרגישה עייפות מתמיד. אני רוצה ללכת מפה. כל כך רוצה
לעוף, שזה גורם לי לבכות לראות את עצמי נשארת על האדמה. נשארת
במקום שאני לא רוצה להיות. במקום שגורם לי חוסר אושר. אני רוצה
לחיות, להרגיש חיים בתוכי, להרגיש שיש לי את הכוח לשנות, את
עצמי, ואת האחרים, לדעת שאני יכולה לעשות הכל ושלא ישפטו אותי.
לראות נוף אחר, להריח ריח אחר, לגעת באנשים אחרים. לחייך,
לצחוק. להשתגע, להתחרפן במובן הטוב. אני יושבת כבר יומיים,
בוהה בקירות, נראה כאילו העולם מונח על כתפי. ראש למטה, כאילו
חושבת על בעיה קשה במיוחד. אבל מפתיע, הקטע העצוב הוא שאני רק
בוהה בקירות. לא חושבת על כלום, אין לי שום בעיה, ואני עדיין
עצובה. לא חסר לי כלום בעיקרון, אבל חיוך לא תראו. בוהה
בקירות, סתם כך. דרך להעביר את הזמן. מה שעצוב עוד יותר,
שהצורך לחייך באותו רגע, נעלם.
כנראה שהלב שלי מתחיל לעכל את מה שעברתי בשנה האחרונה. כל מה
שהתכחש אליו, מגיע לו בבום. הכל מציאותי, הכל אמיתי, הם ביחד.
הם אוהבים את השני.
הכל נעלם, מתמוטט לי בין הידיים. אני רוצה לבכות, לצרוח. למה
עשיתי מה שעשיתי. למה התאהבתי בו, למרת שהבטחתי לעצמי, לא
להתאהב באף אחד, אחרי עמית. והתאהבתי בו, אחרי הכל. תמיד ידעתי
שהתשובה היא לא. התרחקתי נפשית כדי לא להיפגע, ונפגעתי יותר.
רציתי להתקרב נפשית, כדי לא להיפגע כדי לרפות את הצלקת.
התקרבתי. חלמתי, ממשיכה להזות, להיות בעננים. ועדיין נפגעתי.
אמרתי לעצמי אולי לא נפשית, בואי נתקרב גופנית, העיקר להיות
לידך. התקרבתי גופנית, היה מדהים. אחרי שקלטתי שזה סתם משחק,
נפגעתי. ניסיתי להתרחק, אבל התגעגעתי, יותר מידי, ועדיין
נפגעתי. ניסיתי לשתוק, ונפגעתי. הוצאתי מה שהשתיקה הסתירה,
ונפגעתי. צלצול טלפון, אליו, מחזיר הכל, ושוב נפגעת. לא
מתקשרת, אוכלת את עצמי, רוצה לשמוע קולו. ואני מתמוטטת, וכמובן
עדיין נפגעת. עדיין פגועה, עדיין פוגעת. הראש בעננים, הרגליים
באדמה. הלב אצלו. והעיניים בתוכו.