איך בנאדם יכול לתאר לעצמו שיש כזה דבר?
משפט, סנגורים, עדים, מושבעים והכתבנית המעצבנת הזאת...
בחיים לא תקרא על זה בספר רפואה, לא תראה על זה תוכנית בערוץ 8
ותהיה בטוח שגם אף אחד לא יאמין לך , אבל זה נכון.
האמת גם אני הייתי בשוק כשיעל סיפרה לי על זה, כי בינינו, זה
נשמע כמו איזו שטות. אבל כשחושבים על זה הרבה פתאום דברים
מתחילים להתחבר והכל נראה הרבה יותר הגיוני.

לפני הכל תרשה לי להציג את עצמי, למרות שאתה בטח כבר מכיר
אותי.
קוראים לי יואב דהן, אני בן 17, אוהב את העולם וגם הוא די מחבב
אותי, משחק באולינג אומנותי בזמני החופשי ומת לככב באיזו
פרסומת ליוגורט.
והכי חשוב,אני מאושר.

את ההזמנה לדיון קיבלתי די בהפתעה, בכל זאת.. לא כל יום אתה
מגלה מכתב בתוך הקשה של הפיצה שאתה אוכל. בהתחלה הייתי בטוח
שזה לא שלי אז זרקתי את זה למיטה בליווי מלמול של:"מחר נשלח את
זה בחזרה לפיצריה עם מכתב תלונה עסיסי", אבל כשיעל שמעה על זה
והתחילה להחליף צבעים הבנתי שמשהו פה לא בסדר, כי יעל ורודה
תמידית והחלפת צבעים אומרת דבר אחד-בעיות.
עד שיעל נרגעה עברו עשרים דקות וחמש כוסות קולה , אבל בסוף
שנינו התיישבנו על הספה ויעל התחילה לספר לי מה נפל עליי.

לא ידעתי האמת איך אתם רוצים את זה , אז הכנתי רשימה של טוב
ורע, הבאתי קורות חיים ואם יהיו לכם שאלות נוספות אני אשמח
לענות לכם.
הבאתי גם כמה עדי אופי שיעידו בשבילי , אני מקווה שזה יספיק
לכם , כי באמת... זו ממש הפתעה בשבילי ואני לא יודע מה לעשות
ואיך להתנהג.
תמיד זה קשה כשמדובר בחיים או מוות.

"תקשיב עד הסוף ואל תקטע אותי, חסר לך שאתה לא מאמין לי", ככה
נפתח ההסבר של יעל , ועם כזאת פתיחה כבר לא ידעתי למה לצפות.
"אל תשאל אותי איך אני יודעת, אבל אני יודעת, וכרגע זה חשוב
מאד שגם אתה תדע. המכתב הזה שקיבלת , כמה שזה נשמע מוזר הגוף
שלך שלח לך אותו וחכה...אל תמות לי פה, זה לא הסוף, זה זימון
למשפט , לא כזה כמו שאתה רגיל פה בעולם שלנו, משפט על החיים
שלך".
נשבע לך, אם הייתי יכול להעיף אותה מהבית שלי באותו רגע, אז
הייתי עושה את זה , וכמה שיותר מהר יותר טוב, אבל אני לא מסוגל
בגלל יצר הסקרנות הזה שלי, שמפיל אותי כל פעם מחדש.
יעל ניצלה את זה והמשיכה ברצף בלי לתת לי אפילו זמן לעכל את
הדברים.
"בא נתחיל מהתחלה. בגוף שלי ושלך ושם כולם יש כמה מערכות, חוץ
מאלה שאתה בטח מכיר משיעורי ביולוגיה. יש את 'חדר המצב' שבו יש
כמה כדוריות שעובדות במשמרות ומחליטות בשבילך על כל מיני
החלטות יומיומיות מכו איזה סנדוויץ' לקנות או מה לראות
בטלוויזיה. אחרי זה יש את היועצים. לכל נושא יש יועץ ואתה כבר
בטח מתאר לעצמך שזה לא קל להפעיל את כולם... יש אחד לאהבה
אפלטונית, אחד ליזיזות ואפילו אחד שהוא מומחה לארטיקים.
חוץ מזה יש גם את בית המשפט שנועד להחלטות באמת גדולות, בעיקר
של חיים או מוות. ועכשיו אתה קיבלת אליו הזמנה.
בית המשפט מורכב משלושה שופטים שבעצם בכל פעם שאתה נמצא
באיזשהו מצב קיצוני, מחליטים מה יהיה איתך.
אבל עכשיו, כנראה שבאמת יש להם משהו רציני, כנראה שאתה עומד
למות יואבי, תלך ותגן על עצמך, אני מתחננת".
בטח הייתי צריך לחשוב שהיא לא שפויה ולהזמין לה רופא כמה שיותר
מהר, אבל אני האמנתי לה, ליעלי שלי שלא שיקרה לי אף פעם, ועם
הדמעות האלה והמבט בעיניים שלה, הבנתי שגם עכשיו היא לא משקרת,
שהיא מתכוונת לכל מילה.

במשפט הזה לא היה תובע.
היו כמה עובדות קצרות, טכניות, רשומות על הלוח הלבן באמצע
האולם, 'תאונת אופנוע, מוות, פציעה קשה, דיון דחוף'.
היה ריח של מוות באולם, ריח כזה שפוגשים בדרך כלל במעליות של
בית אבות או בזירות של פיגוע כמה דקות אחרי ,לפני שהספיקו
לאסוף את כל החתיכות.
כולם ישבו ושתקו , חיכו שאני אתחיל לדבר, אבל אני לא ידעתי מה
להגיד ,תמיד הייתי גרוע בדברים האלה. מצד אחד ידעתי שאם אני לא
משכנע אותם שיש לי בשביל מה להמשיך לחיות אני אמות ,אבל מצד
שני לא יכולתי אפילו לשכנע את עצמי בזה.
החלטתי שקודם כל צריך להבליט את ההישגים שלי בחיים והתחלתי
לספר על הגביע מג'ודו בכיתה ג', על תחרות הקריוקי בחטיבה
ואפילו על זה שאני מלך הסנייק של קניון מלחה אחרי תחרות קשה
ומפרכת עם עוד חמישה מתמודדים גדולים ומומחים הרבה יותר ממני
למשחקי פלאפון.
אבל משום מה הייתה לי הרגשה שזה לא עושה עליהם שום רושם וכדאי
לי לשנות אסטרטגיה ולעבור לטיעונים המרכזיים ,אחרת הסבלנות
שלהם תיגמר והגורל שלי ייחרץ.
קראתי לעדים, הראשונה הייתה כמובן יעלי, שעלתה לדוכן ונתנה רבע
שעה סוחפת של דיבורים ללא הפסקה. מחמאות, סיפורים אישיים ,
עובדות שאפילו אני לא ידעתי על עצמי וניתוח אופי עליי שהוציא
אותי מלאך נקי כפיים מעביר זקנות בכביש ותורם ליתומים , או
ליתר דיוק- ההיפך הגמור ממני.
כשהיא ירדה מהדוכן לא יכולתי להתאפק ומחאתי לה כפיים בהתלהבות.
קפצתי עליה ונתתי לה את החיבוק הכי מחבק שנתתי למישהו אי פעם.
אני והיא יחד כבר שנה וחצי ומעולם היא לא עשתה בשבילי דבר כזה,
אני פשוט מטורף על הילדה הזאת.
העדות הבאה הייתה מצולמת בוידאו, הקלטתי את אחי הקטן מספר תחת
איומי "לא יהיה סיפור לילה טוב" איזה אח גדול מקסים ודואג אני,
ואיך אני מכין לו כל בוקר כריך לבית הספר.
תם שלב העדויות.

תמיד אומרים שכשאוהבים אז יש בשביל מה לחיות, כשאוהבים אז
מאושרים וחושבים רק על בת הזוג ונהנים מכל רגע בחיים.
אז לא הבנתי עדיין בשביל מה אני חי.
כאילו ברור שאני אוהב את יעלי והכל, אבל כל פעם שאני מנסה
לעשות לה משהו, לגרום לה להיות מאושרת ,אני מגלה שכבר טוב לה
ושאיתי או בלעדי היא מאושרת ואני סתם חושב לעצמי שאני עושה לה
יותר טוב.
אף פעם לא יצאתי בתחושה שבאמת עזרתי במשהו, ששיניתי את החיים
של מישהו, שגרמתי למישהו להיות מאושר.
תמיד מישהו עשה את זה לפני, או שסתם אני מגלה שלא הזזתי כלום.
הבנתי כבר שזה קרב אבוד מראש, שאין בשביל מה להשאיר אותי
בחיים.

ההחלטה הפתיעה אותי לגמרי, יעל קפצה עד השמיים, אני כמעט ומתתי
מהתרגשות, היה פשוט מדהים. אפשר אפילו להגיד שמימי.
כשחזרתי הביתה אני ויעל התחבקנו שעה, התנשקנו עוד שעה ועוד
שעתיים סתם הסתכלנו אחד על השני.
יעל הציעה לי שנחגוג את זה באיזו ארוחת שחיתות בברגר קינג ואני
כמובן הסכמתי. עלינו על הטוסטוס שלי וטסנו לקניון.
בארוחה יעל התקרבה אליי בדרמטיות מסויימת וכמו תמיד הסתכלה לי
בעיניים ודיברה, בלי להפסיק לנשימות, בלי לתת לי להתערב.
"כמו שאני מכירה אותך, אתה בטח מת לדעת מאיפה ידעתי על כל זה"
.
היא צדקה.
"תשמע יואבי, יש משהו שאתה צריך לדעת... אתמול הייתי שם. במקום
הזה, והיה לי אותו משפט כמו שלך.
אני עומדת למות מחר, על האופנוע. אתה תינצל ואני אמות. הייתה
להם בחירה קשה , הם התעקשו עלייך, אבל אתה מכיר אותי...ואני
יותר עקשנית מכולם".
היית בשוק, לא היו לי מילים.
"שיהיו ל חיים טובים יואבי שלי, אל תשכח אותי, אהבתי אותך ,
ותודה על הכל, בזכותך אני מאושרת".
רציתי לצעוק, להגיד שתפסיק לדבר שטויות, שאני אמות במקומה,
שאני ואני ואני... ואז הבנתי, שתקתי. חייכתי.
"יואבי , חמוד שלי, אני רק רוצה שיהיה לך טוב, שתהיה מאושר, זה
מה שגורם לי אושר".
נתתי לה נשיקה אחרונה על הלחי, שאלתי אותה אם היא צריכה טרמפ
הביתה, קמתי ויצאתי.
ידעתי שכלום כבר לא יעזור, זה הגורל, האמנתי בכל הלב שיעלי
תגיע לגן עדן. זה מה שמגיע לה.
זה מה שיעשה אותה מאושרת.

זהו, נראה לי שאת השאר נמשיך בפעם הבאה,תודה על ההקשבה.