הוא הושיט את ידו אל המתג וכיבה את האור.
חושך.
עכשיו הוא לבד.
הוא כבר נוכח שכוחה של העלטה יכול לעשות זאת. החושך שבסופו של
היום תמיד גרם לו להבין שכל מה שעשה היום, כל מה שחשב או הבין,
כל אלה הינם רק שבב בהשוואה לכל מה שנותר לו לעשות, לחשוב
ולהבין במשך שארית חייו.
החושך תמיד גרם לו להבין עד כמה שהוא כלום. קטן ולבד.

הוא נשען לאחור על כרו ומתח את צווארו כך שיכל להביט מעט בחלון
הקבוע מעל מיטתו. בפיסת השמיים השחורים שראה ניבטו אליו 4
כוכבים.
הכוכבים האלה, הוא חשב, למעשה אינם כוכבים כלל. אלו הן שמשות
רחוקות וסביב כל אחת מהן ישנה מערכת שלמה של כוכבים. כרגע
ניבטים מחלונו רק שלושה, אך הוא ידע שיש רבבות מהם. אלפי
אלפים. הם רבים משתוכל לספור, וגם אם בכל זאת תצליח- הרי שמוחך
העלוב לא יוכל לקלוט מה רב מספרם. צמרמורת אחזה בו וסרבה
להרפות. כל אינספור הכוכבים הללו, הם למעשה שמשות חזקות עוצמה,
וסביב כל אחד מהן ישנה מערכת מושלמת של כוכבי לכת. אם ישנן
אינסוף שמשות מספר כוכבי הלכת ודאי... ודאי...
אל אלוהים, מספר כוכבי הלכת שם עצום!
זה הכה בו בעוצמה שלא הכיר קודם לכן, וזו גרמה לו לנשוף את
האוויר שעמד בריאותיו ביללה חנוקה.
הוא קלט את אפסיותו אל מול העוצמה הזו וזה הימם אותו לגמרי.
הוא חש כמו אלקטרון מימן בדלי של מים, גרגר חול בחוף הים הארוך
של האנושות. חוסר אונים משווע.

אותם ארבעת הכוכבים שקרצו אליו, הרי כל יצור על הפלאנטה
המחורבנת הזאת כבר ראה אותם. הם היו שם מאז ומתמיד, חייכו
בעודם תלויים מעל עוד משחר האנושות. הם היו שם כאשר נכתבו
היפות שביצירות, כאשר הולחנו המרגשים מבין שירי האהבה. הם נכחו
בכל תגלית מדעית חשובה, ובכל מארעות ההיסטוריה.

הם שמעו הצעות נישואין מרגשות ומרגשות פחות, היו עדים לאונס,
רצח ושאר מעשים נתעבים, הם ראו כל לידה אפשרית וחזו בכל מקרה
מוות. הם ראו שמחה וצער, הם כבר ראו הכל.

הוא נזכר באיזה מאמר שקרא, משהו לגבי זה שבכל רגע נתון חולקים
כעשרה אנשים את אותה הרגשה בדיוק. ברגע זה ממש עוד 10 אנשים
חשים במדויק את מה שהוא מרגיש כרגע.  בתחילה חשב שזה בלתי
אפשרי, אך ככל שהירהר בכך הבין את ההגיון שבזה.

הוא הידק את השמיכה סביב גופו, נשק על לחיה של הדמות הערומה
שעשתה את עצמה ישנה בצידה השני של המיטה והתהפך לצד השני. לרגע
אחד קטן הוא הרגיש ש... שאולי היא אחת מאותם עשרה אנשים.
הוא נרדם.