אתה יושב ומחייך את החיוך המטורף שלך
ומחכה שאני אגיד משהו, שאני אציל את השיחה שמזמן גוועה
אני מצידי, לא מנידה עפעף, נותנת לך להתפתל
אתה ממשיך לחייך אל עצמך ואליי (כאילו שזה מה שיעזור)

אחרי כמה דקות ארוכות שנמשכות כמו נצח אתה מתחיל לירות לכל
עבר, לשפוך את התכולה של ליבך לכל מי שמוכן להקשיב (במקרה זו
אני)
שוב אתה מציג את עצמך כאילו זר גר בגופך, שאינך אחראי למעשיך,
ועוד יותר, כאילו אינך אחראי למחשבותיך
אתה מבולבל ולא יודע
אתה לא סגור על עצמך
אתה רוצה ולא רוצה

אתה מושיט ידיים בתקווה שיהיה מי שיושיע, שירגיע, שיתן את הדין
במקומך
אבל, אני מצטערת, אני בקושי מחזיקה את עצמי מעל פני המים,
ואיתך... זה אפילו יותר קשה (לי)
אז אני מסרבת להיענות לחיוך המטורף שלך
מפנה לך את הגב והולכת לישון

(אם אתה עדיין תוהה, אז אני ישנה שנת ישרים, אתה לא מציק לי
וגם המצפון שלי לא)