היא שולטת! שמעתי בחוצות העיר מפי הכרוז, השריפה התלקחה ופילסה
את דרכה בין ההמון המשולהב, האלפים נצצו בירכתי הכיכרות,
התרעמו אל נוכח הבשורות המרות שהחזירו אותם אל ימי הקרבות,
והמלחמה שוב קוראת להם ללבוש את נעלי הבוקרים, לטרוף את אלה
שלא מוותרים, ללחוץ על המעצור בזמן הנכון והמתאים עד שתשחרר
אותו מכל הטינופת אותה האשה.
מי זו , שאל אותה, והיא ענתה בבושת פנים שעבודתה בבית הבושת
לא היתה כה נוראה אם כי מספר אמצעי מניעה לא משומשים נקרעו
במהלך חדירת הניצבים אל היערות, ושרדו את מפגעי מזג האוויר
המשתולל וההפכפך , נשארו בביתם והסתגרו מן העולם החיצון שמעבר
לחלון ביתם, אך כולם יכלו להשקיף עליהם מפני שהזכוכית לא היתה
צבועה מספיק. רמיזות מיהרו להגיע אליהם כלחשושים ממדורי רכילות
וממגזיני ספורט קלוקלים שהציגו נערות שוליים בעלות גיזרה
מתנפחת ושרירי בטן מוצקים, אך הן נגררו בזו אחר זו והטילו את
האשמה על האשה , הטילו עליה את הכובד של היקום כולו והיא בסך
הכל כבת 40 ושש ושלושה ימים בודדים . כיצד תתמודד? התוכל
להראות את פניה לאחר המגיפה
,התוכל ללבוש שוב את צורתה הרגילה והאנושית כבת שפחות מתוסכלות
אשר מתגרות באדון? הכאב כבר אינה מטריד אותה ממזמן, עם חלוף
השנים ישבנה המוצק הסתגל לתנאי ההצלפות החדות שהוטחו בו בלא
הרף בכל פעם שרק התחשק לו לאדון. היא קיללה אותו וגידפה, ובחוץ
הסופה התרפקה על צלילי הדממה, בעוד שהיא שקועה בסרבולי המצוקה
והחיים הלא טובים מהסוג שאין לאנשים פשוטים. קינאה בחסרי הבית,
מקבצי הנדבות למינהם שקינחו אפם בשטרות הכסף המזויפים ונשמו
לרווחה כאשר השמש הגיחה מבין שכבות ענני הברד. לעיתים היו רצים
אליה מבין הקרשים וחבילות המשלוחים הארוזים ששימשו להם כמיטת
חולין והרימו אותה אל על, כך, שתרגיש מה זה להיות פשוטה. כובע
הנוצות שלה לא כיסה די מראשה חסר המידות הפרופורציוניות ולכן
החליפה אותו במצע לבנים ששיכך את כאבי ראשה , במסווה של משכך
ממרשם תרופה. אצל רופא מעולם לא ביקרה משום שהיו יותר מידי,
לעיתים היו חוגגים במצעד הרופאים הבינלאומי השנתי וצוהלים עד
הבוקר עם מזרקים נגועים בצהבת מסוג די סי. בעודה מתבוננת מחלון
ביתה השמור והגבוה, מוקף חומות הממלכה המבוצרת שיצרה לעצמה
בעזרת דמיונה הפרוע, אשר נהגו לכנותו שובבי ומצולק- מכל
הגברברים שחלפו בו והיו מעורבים בפרשיות שוקולד וקצפת בחדרי
חדרים.  לפתע נזכרה כי הבטיחה לו להיות שם, במקום מפגשם הקבוע
אשר בחצר הסבכים הקוצניים ולא הספיקה להופיע, השעה המאוחרת
צרבה את עיניה כאשר התבוננה במחוגים הגדולים וחסרי התנועה לאחר
שריסקה אותם לשברים קטנטנים מחמת זעמה הבלתי נשלט, וקיפלה אותם
עם שאר בגדיה בארון שלא ליצור עבודה נוספת למשרתת. לבסוף
שהגיעה לשם נוכחה לדעת כי השעה היה שלוש לפנות בוקר לקול
הציפורים האחרונות שנותרו לפזז מעליה ולחוג בשמי בדולח כהים
ואפורים שמבשרים את תחילתו של יום קודר. אז דבקה בה ההחלטה
המשונה לחסום את כל מחשבותיה בבלוק שחור מבטון ולכתרם במשמרות
סוהרים . כאר יהיו שלה תשלחם לצינוק מעופשת בתחתית הטירה ושם
תחרוך את עורם בסכין יפנית משויפת כיאות , באות וי. לא כי זו
אות הניצחון, אלא כי סתם התחשק לה.
רוח פרצים הסתננה מבעד לסדיניה אל תחתוניה הדקיקות והשקופות,
משסעת בהן קרע נוסף למען אדון השחר המפמפם, נותנת לו לגמוע
אותה ואת מיציה כשם שלגם מבקבוק השמפניה בלילות בהם סיפרו את
מעשיות המיתולוגיה היוונית. כחושה היתה במיטתה, והכרית הקשתה
על נשימותיה המחרחרות, נוטה מידי פעם להיחנק ולהשתנק, והזיעה
ניגרה ממצחה כמעיין שכן חלום בלהות רדף אותה. כל  לילה אותו
הסיוט הנצחי, שפילח את חזה בתחושה מוכרת של טראומת ילדות בחצר
אחוזתה כאשר דודיה פיתו אותה לשחק ליד הנדנדות בארגז חול וטמנו
בתוכו צעצועי זימה. הרוח החודרת החזירה אותה אל ימים נשכחים
אשר תת המודע שלה הדחיק ובלע כלא נבראו מעולם. כעת הגיע זמנם
לצאת אל הדרור כמו מתיבת פנדורה ארורה ולהימרח על פני שנים של
שתיקה ובדידות אין קץ. איך שמשך לה בקוקיות והתיר את הסרטים
האדומים מלשונה, איך שפשט את שמלתה הפרחונית וקילף את
הגרביונים כמו קליפה, הוא קבר אותה בחול בשעשוע מסוים וכאשר
חייכה נישק את בטנה בעודו מאזין לרחש פעימות ליבה, יודע שיום
אחד הרחם הזה יכיל את צאצאו, בשר מבשרו, רגש השייכות הביא לו
תחושת שובע.  

פנדורה מחתה את דמעתה מן מסגרת התמונה המתפוררת, ריח הענתיקה
התפזר בחמצן ומולקולות האוויר דחקו עליה לחץ אטמוספרי זעום,
מכסות אותה בשכבת מועקה וגעגועים ליום שלפני. היא קטפה תפוזים
בפרדס ישובה הקטן המתפרס על רוחב של שתי משבצות פוליש חצויות.
היא זכרה את היום בו סימנו את העץ היחיד בו תלתה חלומותיה
וזרעה את זרעי האשליות שאחר כך דאגו לנפץ עם סיכת כריות,
ולשרוף בתוהו כפי ששרפו את שמלות חתונותיה הכוזבות, משך כל קשר
עד סופם המר נמשך כשישים דקות בדיוק. העץ הוליד עגבניות, והפלא
גדול היה שכן אמא אדמה טרחה להוריש לו את תכונותיה, DNA מושלם
עבור שורשי גזע חלולים שאותם חיתלה מידי יום מאז המטר.
פנדורה מיהרה וסגרה התיבה הארורה במנעול.
היא שונאת לחלום בהקיץ.