הבדידות לוטשת עינייה אלי,
מוליכה את רגליי בדרך אלייך
מוליכה את מוחי לכיוון האסור
חותכת כמו סכין, חצי... משאירה בקושי שארית לתחושה.
אתה נעלם
נוסע כמו נמחק מחיי בשנייה אחת
זו הברירה היחידה אתה אומר
ואני מדגישה שאני פה אם תחזור
ובוכה... כל כך בוכה.
אני בוכה על כל מה שהיה
בוכה על כל מה שיכל עוד להיות
בוכה על סגור חיי שפתחתי בפנייך
בוכה על סגור חייך שלא מאפשר לך לצמוח בתוכו
ואז יום אחד אתה חוזר,
משהו מרגיש קשה לנשימה באויר היומיומי שעוטף אותנו
אולי הגוף חש שאתה קרב
אולי הלב
אבל לא, אתה מעדיף להשאר בעלטה
מסתתר בצללים מפחד המפגש ביננו
אך לי אין פחד, אתה אני! אני אתה!
חזור.
אני יודעת שאתה זקוק לי לא פחות משאני זקוקה לך. |
