"אתה מריח את זה?"
"את מה...?" הוא ענה לי בטון הממורמר התמידי שלו.
"עוד יום נשרף".
עוד יום בעיר הסרטן והשכול - שכם. נכנסנו לאור הפיגועים
בטרמפיאדה באריאל ובקניון ראש העין בחודש אוגוסט 03. לא
התקלחתי או הורדתי נעליים כבר שבוע. מה אנחנו עושים פה? אני
מניח שעוד כמה שנים נבין את זה בדיעבד. כרגע אנחנו פשוט יושבים
בבית הזה שאת יושביו העפנו לפנות בוקר ונעלנו בקומה התחתונה,
קופצים למשמע כל קריאה בקשר, כל שטות מפגרת שחושבים שתתרום
בצורה כלשהי לתהליך מדיני סיזיפי מונפץ שלא קשור ולא מוביל
לשום מקום. אנחנו צועדים במקום.
היריות והפיצוצים כבר לא מרגשים אותנו. אני זוכר את הלילה
הראשון שלי בתוך הבית בשכם. הלכתי לישון על הרצפה כשהשכפ"צ
הקרמי והקסדה עדיין עליי. מחזיק את הנשק חזק בשתי הידיים, מנסה
להירדם עם עין אחת פתוחה, ממלמל לעצמי בראש "אני מוכן אני מוכן
אני מוכן".
אחרי היום הראשון המתח הזה יורד. לא בצורה הרסנית ומזלזלת, אני
עדיין מוכן, נולדתי מוכן, אני פשוט פחות מתרגש. לי זה לא
יקרה...
"תעשה מרי" אני שומע את אוהד לוחש לי מהפינה שלו בצד.
קצת על מרי. מרי הוא ברווז גומי קטן וצהוב שאני נושא בכיס
מכנסיי מזה עשרה חודשים. הוא עבר איתי המון. חברון, רמאללה,
מעצרים, מארבים. הוא היה איתי כששברתי את הרגל תוך כדי המעצר
בכפר עבוד. מרי הוא תמצית המרי שלי נגד הצבא. הוא הנון
קונפורמיסט הקטן שבתוכי שמזכיר לי שהצבא הוא לא מקום שאני
אתרגל אליו. לעולם לא. הצבא הוא סרט רע שלא קשור לכלום, הוא לא
מהווה חלק מהמציאות. אחרי הקו הירוק- מתחיל הטירוף.
אני לוחץ על מרי שבתגובה יוצר צליל ברווזי שתמיד גורם לאוהד
הממורמר להתחיל לצחוק במשך דקות שלמות. בעצם הוא לא צריך להגיד
לי "תעשה מרי". מספיק שהוא יוצר תנועת מעיכה עם הידיים ואני
ישר מבין שהוא רוצה קצת מרי. האמת שבהתחלה קראתי לו "אריק-
הברווז הקרבי הלוחם שעומד על שלו", אבל יחד עם אוהד הגעתי
למסקנה שיותר טוב וקולע למטרה זה פשוט "מרי".
נמאס לי שזורקים עליי אבנים. זה גורם לי להרגיש לא רצוי.
כשאתה בשיא הדריכות אתה חושב על הדברים הכי מפגרים בעולם.
במיוחד אחרי שלא ישנת כמה ימים. בלי לשים לב אני נכנס לספק
הזיות ספק חלום הקיץ בהם אני מדמיין שמה שאני אוחז בידיים הוא
לא אם- 16 אלא הגיטרה החשמלית שלי. אני מנער את הראש
באגרסיביות, תוהה למה מאז שהתגייסתי יש לי אותם החלומות בהקיץ.
בעצם, זה לא כזה רחוק אחד מהשני. אתה מנגן על הגיטרה כדי שזה
יפגע למישהו ישר בלב. וככה גם הרובה. אומנות והרג לא כל כך
רחוקים אחד משני. מסתבר. דברים שנמצאים משני צידי המתרס מאוד
דומים אחד לשני בסופו של דבר.
יום אחד אולי אני אבין מה אני עושה בצנחנים, או בצבא הזה.
בבקשה אל תשאלו לי את אותה שאלה נושנה: "למה אתה ממשיך עם זה
אם אתה לא מסכים עם מה שאתם עושים שם? אתה עוד יכול להיפגע!
איך תרגיש עם עצמך אז?!" כי אני פשוט אחייך חיוך נבוך, אסתכל
על הרצפה ואגיד "אל תדאגו, לי זה לא יקרה..."
לי זה לא יקרה.
לי זה לא יקרה.
לי זה לא יקרה.
|
