רק עוד קשר אחד וזהו... היא מסיימת לקשור לי את הרגל השמאלית,
היא נעמדת מולי ורוכנת מעלי כדי לנשק אותי, אני מנשק אותה,
מתפלל שהנשיקה הזאת לא תיגמר לעולם, אבל היא מפסיקה ומסתכלת
עלי בעיניים האלה שמעולם לא ידעו סבל, שתמיד ידעו רק טוב ואושר
ושמחה, מחייכת אלי במין חיוך כזה של "אל תדאג יהיה בסדר" מעורב
ברחמים. ואז היא הולכת ונעמדת לידו, הוא מחבק אותה, בא לי פוצץ
אותו מכות, היא אומרת שהם רק ידידים אבל אני יודע שהם
מזדיינים, ולא, אני לא פרנואיד, אני יודע את זה כי פעם
כשנכנסתי הביתה שמעתי אותם והצצתי דרך הדלת. עמדתי שם והסתכלתי
עליה עד שהיא גמרה, איתי היא אף פעם לא גמרה ככה. רציתי להיכנס
פנימה ולפוצץ לו את הצורה אבל לא יכולתי להסתכן בלאבד אותה, אז
יצאתי מהבית וניסיתי לשכוח מה שראיתי. באותו לילה כששכבנו
יכולתי להרגיש שהיא מזייפת, יכולתי עדיין להריח אותו עליה, על
העור שלה, לטעום אותו על השפתיים שלה. אחרי שגמרתי רצתי להקיא,
אני שונא אותו, אבל אני אוהב אותה, את הכלבה! היא אומרת שאני
כבר לא אוהב אותה יותר ושאני איתה רק מתוך הרגל. פסי הרכבת
כואבים לי בגב, זה מזכיר לי את הפעם ההיא שבאנו לישון אצל סבתא
שלה, והיינו צריכים לישון על פוטונים בלי מזרון כי בבית של
סבתא שלה לא היו מזרונים, ככה היא רגילה הסבתא הזאת שלה, היא
אומרת שזאת עבודה של הנאצים האלה שהכריחו אותה לישון על דרגשים
כשהייתה בת 5 והפכו אותה לפרא אדם שאפילו לא מסוגל לישון על
מזרון. אני שומע את הצפירה של הרכבת מתקרבת אלי, היא אומרת שרק
ככה אני יוכיח לה שאני אוהב אותה. אני מרגיש את האדמה רועדת,
רועדת כמעט כמוני... אולי גם היא מפחדת מפני הרכבת... לא, לא
די לפחד אני אומר לעצמי, אני צריך לבטוח בה... אחרי הכל עשינו
הסכם, היא קושרת אותי לפסים, אני מחכה שהרכבת תתקרב בלי
לברוח... ואז היא משחררת אותי.
נו תשחררי אותי כבר, אני צועק בלב, תפסיקו להתחרמן ובואו להתיר
אותי!!!!
אני כבר יכול לראות את הרכבת עוד שתי שניות היא כבר על הרגליים
שלי. אני שומע את העצמות שלי מתרסקות ומרגיש את הכאב הבלתי
יתואר הזה. זהו, אני חושב לעצמי עוד שניה הרכבת על הפרצוף שלי
ואני צועק בזמן שנותר לי: "קרין אני אוהב או..."