השבוע האחרון שלה בעבודה היה הכי קשה.
היא חשבה שבשבוע האחרון תרגיש איזו הקלה או תוכל לפחות להוריד
מעצמה קצת מהעומס הרגיל כי ממילא לא תהיה שם יותר אחרי סוף
השבוע, אבל כשהגיע השבוע האחרון היא גילתה שהרבה יותר עצוב לה
לבוא לשם כשהיא יודעת שהיא לא תחזור לשם יותר, למרות שאף אחד
לא הכריח אותה לעזוב.
מייד אחרי שהיא הודיעה על ההתפטרות שלה למנהל כוח האדם ואמרה
שהיא תמשיך לעבוד עד סוף השבוע, וחייכה בהתנצלות, ואמרה שזה לא
הולך, ואין מה לעשות, היא כבר הרגישה את האבן הזו שרובצת לה על
החזה, ולא ידעה למה בדיוק. היא שנאה את העבודה שלה, שנאה את
האחיות שעבדה איתן, ושנאה את הרופאים שהיתה צריכה לשרת כאילו
שהיו ילדים והיא אמא ותרנית.
כשחזרה למחלקה עם החלוקים המרשרשים והלחישות המהוסות במסדרונות
היא כבר ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהשמועה תגיע לפנימית ג',
ופנתה אל האחות הראשונה שראתה, וחייכה, ואמרה לה, זהו,
התפטרתי, אמרתי להם סופסוף. והאחות, היא אפילו לא בטוחה מי זו
היתה, חייכה בחזרה, בנימוס כזה של חוסר נעימות, ועשתה את עצמה
כלא מאמינה. כי מי היה מאמין שמלכה תעזוב אחרי כל השנים שהיא
שם, מתרוצצת בין החדרים עם העגלה, ממלאת טפסים, מטפלת בחולים,
והכל עם הפרצוף המעונה הזה שלה, של אחת ששונאת את כל העולם אבל
יודעת שאין לה לאין ללכת.
והאחות ההיא, שמלכה לא ממש זוכרת מי היתה, ודאי סיפרה לאחות
אחרת, ולרופא זה או אחר, וכך עד סוף המשמרת כבר באו כולם
להיפרד ממלכה ולאמר לה שהיא תהיה חסרה, שמי היה מאמין שהיא
באמת תקום ותלך יום אחד, אחרי ששבע שנים היא מצהירה שהיא תעזוב
ברגע שתוכל. ושאלו לאן היא תלך מכאן, ומה היא תעשה, ומה בועז
חושב, ומלכה לא ידעה כל כך מה לעשות, רק צחקקה בחוסר מנוחה,
ואמרה תודה, גם היא תתגעגע, אבל הנה - היא עוזבת, המכתב כבר
בתיק האישי ונשארו לה רק שבעה ימים, ואחר כך, היא לא יודעת.
ובועז יודע, כמובן, היא אמרה לו לפני שהלכה למנהל כוח האדם.

מלכה חשבה שבועז יתפוצץ, היא כבר דמיינה איך הוא נושא בפניה
נאום במיטה, שאיך אישה בגילה יכולה לקום ולעזוב עבודה בטוחה,
במקום מוכר, וללכת לחפש את עצמה, והיא כבר לא צעירה, ומי יקבל
אותה במקום אחר. ובכלל, אם היא חושבת שבבית חולים אחר יהיה לה
יותר טוב, היא טועה, כי אחות היא אחות היא אחות, ולאן שהיא לא
תלך, היא עדיין תצטרך לשרת את הרופאים בכל בקשה משונה
וילדותית, ועדיין האחיות ירכלו, ועדיין החולים יישארו חולים.
אבל בועז דווקא משך בכתפיו ואמר שאם היא כל כך רוצה להתפטר,
שתקום ותתפטר, הרי ממילא כבר לא אכפת לה מה הוא חושב, וכמה
שהוא יצטרך לעבוד קשה כדי לפרנס את שניהם, כשמלכה לא תבוא
הביתה עם צ'ק בסוף החודש. ומלכה אמרה שהרבה אנשים עזבו עבודות
והסתדרו, היא בטוחה שיהיה בסדר, והיא מוכנה לעבוד בכל עבודה
אחרת, העיקר שלא תהיה שם, ובועז אמר שמצדו זה בסדר. אבל מלכה
לא היתה בטוחה בכלל, רק שברים של תקוות ומסך גדול של חוסר
ידיעה.

אחרי היום שבו מלכה התפטרה היא כבר בעצם לא היתה שם יותר. אמנם
היא המשיכה ללכת למחלקה בכל יום בשעה הרגילה, אבל מאז שהודיעה
שהיא עוזבת נדמה היה לה שהיא הפכה לבלתי נראית. האחיות כבר לא
טרחו לעדכן אותה ברכילויות היומיות, והרופאים כמעט שלא התייחסו
אליה כשעבדה איתם על החולים. החולים היו כרגיל, חולים, פרצופים
משתנים עם הבעה זהה. בני אדם בחלוקים וכרטיסים אישיים, מספרים,
תוצאות בדיקות, תלונות, מיחושים. היא ידעה שלא תתגעגע אליהם
במיוחד, והניחה שגם הם לא אליה. וגם אם יתגעגעו, מחר יבואו
חולים חדשים שלא הכירו את האחות מלכה, ולא ירגישו בחסרונה. היא
עברה בין החדרים, מסדרת את המיטות, מטה את הוילונות, מלטפת את
אדני החלונות באצבע גרומה, נפרדת מהם לשלום, למרות שהיה עוד
שבוע שלם, אבל היא רצתה להקדים את הפרידה.

עוד יום חולף ועוד יום, האחות הראשית מבקשת ממנה בצהריים
להישאר עוד ארבע שעות אחרי המשמרת, אחת האחיות תגיע מאוחר
וחייבים שתשאר עוד אחות עד שתגיע, ומלכה חשבה שאם לא היתה
מתפטרת בוודאי היו פונים למישהי אחרת, אבל מאחר והתפטרה
הנוחיות שלה כבר לא משנה לאף אחד. ממילא היא לא תהיה שם בעוד
שבוע, אין טעם להתחשב בה. שעה אחרי שהיתה צריכה להיות כבר
במכונית שלה, בדרכה לקנות ירקות ולהכין מרק לקראת סוף השבוע,
היא עוד היתה במחלקה, עומדת מעל מיטה של חולה אחת, שמנה,
מעיינת בכרטיס שלה, קוראת את הסימפטומים, המדדים. ואחר כך
הניחה ידה על היד של החולה ומדדה את הדופק. חלש, איטי, אבל עוד
שם. היא ידעה שלחולה לא נשאר יותר מדי זמן. היא ראתה בשבע
השנים שלה במחלקה כבר מאות חולים כמוה. הם היו יכולים להינצל
אם היו עשירים יותר, אם היו מאבחנים את המחלות שלהם מוקדם
יותר, אבל במצב שהחולה נמצאה בו, מלכה כבר ידעה שאין לה הרבה
תקווה, והיא השאירה את היד שלה על הזרוע של אותה החולה לעוד
דקה או שתיים, למרות שמגע העור הרופס חלחל אותה, מנסה להעביר
אליה קצת ממה שקורה בתוכה. אולי היא תצליח לאמר לה בלי מילים
שיהיה טוב, ששתיהן הולכות למקום חדש, אבל מקום חדש זה דבר טוב.
וזה לא חייב להיות הסוף. אולי התחלה של משהו אחר. הלוואי.

ביום האחרון שלה במחלקה הביאו האחיות עוגה לאחת המנקות, שחגגה
את יום הולדתה. הם התכנסו בחדר האחיות, יושבות על הכסאות
המתקלפים מסביב לשולחן, הציגו לה את העוגה, ואחת מהן התחילה
לשיר, כאילו בצחוק, ומייד השתתקה. והמנקה מחתה דמעה והודתה
לכולם, אחר כך פרסה את העוגה והעבירה חתיכה לכל אחת מהאחיות
ולשני הרופאים שהזדמנו לשם, ואז לקחה את פח הזבל והלכה לנקות
את החדרים. מלכה היתה בדלפק הקבלה של המחלקה, מישהי היתה צריכה
להישאר שם, והיא ממילא עוזבת. כשהמנקה עברה לידה עם פח הזבל
והסמרטוטים היא לחצה את ידה בחום ואיחלה לה כל טוב. כשהלכה
לשתות קפה אחד הרופאים אמר שהשאירו לה חתיכת עוגה, והיא ניקרה
ממנה בחוסר תיאבון, יותר כדי להיות מנומסת. היא טילפנה לבועז,
רצתה לשמוע קול סימפטי, להרגיש נחוצה, אך המשיבון האלקטרוני
שלו הודיע לה בקול מתכתי שהוא לא זמין, ונא להשאיר הודעה.
כשסיימה לאסוף את מעט הבגדים שנשארו בארונית שלה בחדר ההלבשה,
מלמלה שלום לאחיות שראתה בדרכה החוצה, פטפטה איתם לרגע אחד
והבטיחה שתהיה בקשר, למרות שהיא ידעה שזה לא יקרה, ולמרות
שידעה שהן רק משוחחות איתה מתוך נימוס, ולא כי אכפת להן ממנה,
והרי אף פעם לא התעניינו בה יותר מדי, וכשעזבה את המחלקה
הספיקה לרגע לראות את החולה השמנה מובלת במיטתה לחדר המתים,
לשטיפה.






תודה לריווי על ההערות וההארות