[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שקט מקפיא סורר פה פתאום. רק לפני רגע הייתה כאן המולה של
אנשים שרקדו, שרו שירי שכרות ושמחו. חוץ מהעצים ששורקים מול
הרוח, כרגע המקום נטוש. גם הנרות שמאירים על האזור פתאום כבו.
רק אני פה בחושך, מחזיק ביד סכין קצרה שהלהב שלה עטוף בדם.
מתחתיי נמצאת גופת גבר לבוש שחורות, קפואה. בבטנה סימני דקירה,
שתיים במספר.
המקום: יער כלשהוא. האירוע: חגיגת חתונה עתיקה. הזמן: מתישהו
בעבר הרחוק.
אני נזכר פתאום במישהו אומר לי לא להיות פה. "יש מכשפים בכל
האזור" הוא אומר, "ומה יש לך לחפש בחתונה הזו? גם כך כל הגברות
כאן לא ברמתך, אדוני". אבל אני עצמאי, אני בן אדם עקשן שלא
מקשיב למה שאומרים לו. בגלל זה אני כאן. נמצא עם סכין מושחזת
מעל גופה מתה. לא מצב אידיאלי לסיומה של חתונת המלך שלי.
באותו רגע שמעתי קול עבה אומר: "לא, זה לא אותו דבר כמו
בהתחלה, בכלל לא".
קמתי בבהלה מהמיטה, מזיע כולי. עוד חלום רע, הם רק מתרבים בזמן
האחרון.
הסתכלתי על השעון שהראה את השעה 21:20. "פאק, אני מאחר" מלמלתי
לעצמי בבהלה וישר הלכתי לכיוון המקלחת.
בסלון, אותו אני רואה בזוית העין בדרך למקלחת, ישבו חבורה של
אנשים, חברים של ההורים שלי. בטלוויזיה משודרת התוכנית
"בטברנה-עם שמעון פרנס". "כששידרו את זה בערוץ הראשון זה היה
יותר איכותי" אמר אחד מהם, בעל הקול העבה. עכשיו אני מבין מה
העיר אותי. אמרתי שלום לכולם מתוך נימוס ונכנסתי למקלחת.
התקלחתי בשיא המהירות, כיסיתי את עצמי במגבת והלכתי לכיוון
החדר. רגע לפני שהספקתי להיכנס שמעתי קול של אישה מבוגרת
מכיוון הסלון אומרת "איך גדל הבן שלך, הוא ממש מקסים". "אמא
שלך מקסימה" מלמלתי לעצמי כשנכנסתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת.
"חבורת החרמניות הזקנות האלה..." שוב מלמלתי.
הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ MTV והתחלתי לזמר לעצמי בעוד אני
מסיר את המגבת. הלכתי לכיוון הארון עירום כביום היוולדי, לקחת
תחתונים ובגדים. לא עברה שנייה אחת מאז שהסרתי את המגבת וכדרך
אירוניה (1-0 לאלוהים) נפתחה הדלת של החדר. מאחוריה היו שלוש
נשים. אמא שלי, עוד חברה שלה שלא ראיתי אף פעם ובחורה נוספת,
צעירה, כבת 18, בעלת שיער שחור ארוך וחלק ותווי פנים אקזוטיים
מושלמים. שכחתי לרגע את עובדת היותי ערום לעיניי שלושתם וכל מה
שראיתי לנגד עיניי זה את חיוכה המקסים ועיניה השחרחרות
החתוליות המדהימות. חייכתי אליה חזרה.
"וזה הילד הקטן של..." התחילה אמא לומר בעוד היא מסובבת מבטה
מכיוון חברתה אליי. "אההה... שלום שלום", הגבתי לכיוון חברתה
בעוד זינקתי חזרה לכיוון המגבת שהונחה על הרצפה. "זה הקטן..."
הגיבה חברתה באיטיות משהו. "חמוד, הקטן שלך... חמוד" אמרה
הבחורה הצעירה תוך שהיא מחייכת חיוך מלא ומאושר.
"טוב, ניתן לו להתלבש" אמרה אמא שלא יכלה להסתיר את מבוכתה
וסגרה את הדלת. בלי לחשוב פעמיים חזרתי לכיוון הארון, הסרתי
בשנית את המגבת, הוצאתי את בגדי היציאה והתלבשתי.
יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון הסלון. שם, כולם היו עסוקים. הגברים
בצפייה בטלוויזיה והנשים בדיבורים באזור המטבח. "הו... הנה הוא
יצא סופסוף" אמרה אמא בקול וכולם ברכו אותי לשלום. "מי זאת
הבחורה הזאת?" שאלתי את אמא בלחש.
"חמודה, נכון?" היא ענתה, "זאת הבת של אילנה, גדלתם ביחד, אתה
לא זוכר?".
"לא!" עניתי כשמכשיר הפלאפון שלי צלצל. רצתי לכיוון החדר
ועניתי. מהצד השני של הקו ענה קול צרוד ועמוק.
"יא חתיכת בן זונה" אמר הקול.
"מה?" עניתי בתגובה.
"יא מסטול, איפה אתה?" שאל הקול שהשתעל והתרפא מצרידותו.
"נרדמתי" עניתי.
"מה נרדמת? אנחנו כבר חצי שעה מחכים לך" אמר הקול.
"אני לא יכול לבוא" אמרתי.
"מה לא יכול לבוא? למה?" שאל הקול בעצבנות.
"יש לי דברים לעשות" שלפתי מהמותן תירוץ עלוב כשלפתע הרגשתי יד
מחזיקה באחורי כתפי. הסתובבתי, מאחורי הייתה הבחורה הצעירה,
הסיבה שבגללה סירבתי ללכת.
"היי, אתה יוצא?" היא שאלה.
"חכה רגע" הפסקתי את הקול שבעבר השני של הקו.
"מה חכה רג..." שמעתי את הקול ממלמל בעוד פניתי לבחורה: "מה
שאלת?" התעניינתי.
"שאלתי אם אתה מתכוון לצאת היום" היא הסבירה.
"אההה... לא נראה לי" עניתי.
"חבל, כי דווקא אני מתה לעשות משהו" היא ענתה.
"לא נראה לי שאני נשאר בבית התכוונתי להגיד" תיקנתי את עצמי,
"חכי שנייה".
הרמתי את מכשיר הפלאפון ואמרתי: "שומע? אני בא אחי".
"יופי" ענה הקול שמעבר, "אז אנחנו מחכים לך ב..." הוא המשיך
כשלפתע אמרה הבחורה: "לא, לא, התכוונתי רק אתה ואני".
"מצטער, אני לא בא אחי" תיקנתי את עצמי בשנית בלי לחשוב
פעמיים.
"מה?!?" שמעתי אותו ממלמל, "מה זאת אומרת? מי זאת שם?" הוא
המשיך.
"תגיד לו שאתה צריך ללכת" אמרה לי הבחורה בעוד שהיא סוגרת את
דלת החדר.
"אני צריך לנתק" אמרתי לקול שבעבר השני של הקו תוך כדי שהבחורה
חוזרת אליי, מלטפת את שערי בחושניות ולוחשת באוזני: "תגיד לו
שאתה צריך ללכת".
"מה קורה שם?" שאל הקול.
"אני... לא יכול... לדבר..." הצלחתי להגיד בקושי בעוד הבחורה
מתחילה לנשק את פניי וממשיכה ללטף את שיערי. עוד נשיקה, ועוד
אחת, ועוד אחת, ועוד אחת,  כך היא עוברת בין תא לתא על פניי
ההמומות בצורה ארוטית וחושנית. שפתיה הורגשו על לחיי כמו
דובשניות רכות ומלאות, והאודם שעל שפתיה הפך את פניי המסמיקות
ואדומות ממילא לרדומות מרוב הרגשת נעימות.
"מה קורה שם?!" שמעתי את הקול צועק מעבר לקו מכשיר הפלאפון.
"מממ... מממ... ממ..." מלמלתי ללא הועיל לעבר המכשיר כאשר
התחילה הבחורה לנשק לפי ולהחדיר את לשונה בחלקלקות ורכות נעימה
לעבר לשוני. בעוד היא עושה זאת היא משכה את ידי וניסתה, ללא
הועיל בתחילה, לקחת ממני את מכשיר הפלאפון שהחזקתי בחזקה.
ניסיתי בכל עוצמתי למנוע ממנה לעשות זאת אך מעצם חולשתי הרגעית
ותחושת ההנאה שהייתה צרופה בי היא הצליחה לבסוף לקחת את המכשיר
ולזרוק אותו לעבר המגבת המונחת על הרצפה. לשוני הכנועה התערטלה
בלשונה.
"מה? מה הולך שם? מה זה היה?" הצלחתי לשמוע את הקול המבוהל
שמעבר לקו מהמכשיר הרחוק שעדיין לא התנתק. לא עניתי. הייתי
עסוק כולי בהרגשת הפלא של העצם שהתכרבל עם לשוני. הרגשה כזו
כבר מזמן שלא הרגשתי.
לאחר מספר שניות ארוכות של התעלסות לשונית מהנה בהחלט הורידה
הבחורה את ידה משיערי ומשכה את חולצתי כלפי מעלה.
"מממם גע..." ניסיתי לומר בלא הצלחה.
היא לא הגיבה.
"ממם... רגע..." מלמלתי כאשר הוצאתי את לשוני מפיה, "מה עם
מישהו יכנס? כולם בסלון".
"זה סיכון שנצטרך לקחת, נכון?" היא אמרה והמשיכה במעשיה בעוד
היא מחדירה את לשונה לפי שוב.
לא התנגדתי, גופי נכנע להרגשת גן העדן שעטפה אותו לפתע ולכן אף
שיתפתי אתה פעולה ושלחתי את ידיי להוריד את חולצתה. את חזה
המדהים במבנהו היפיפה עטפה חזייה שחורה בוהקת כצבע שערה.
מחובקים אחד בידי השני וקשורים בלשוננו התקדמנו צעד אחר צעד
לכיוון המיטה. בשכבנו על המיטה, עדיין צמודים, שלחתי ידיי לעבר
הג'ינס השחור הצמוד אותו היא לבשה ופתחתי את הכפתור העליון.
לפתע היא הוציאה לשונה מפי, אטמה אותו באצבעה העדינה אותה
המשכתי לנשק ואמרה: "שנים שחיכיתי לרגע הזה, שנים".
אני, עדיין לא מרוכז במה שהיא אמרה המשכתי בנשיקותיי לעבר פלג
גופה העליון, כאשר חזייתה השחורה עדיין עליה.
"במה אתה מאמין?" היא שאלה.
"מה?" שאלתי בחוסר התעניינות כאשר לפתע נקלט במוחי משפטה
הקודם.
הפסקתי בחוסר רצון את נשיקותיי והרמתי ראשי לעבר פניה.
"מה אמרת?" שאלתי אותה.
"במה אתה מאמין?" היא שאלה שוב.
"לא, לא, בקשר לעניין הזה עם השנים. מה זה היה?" שאלתי.
"בגלגול נשמות אתה מאמין?" היא שאלה אותי כמתעלמת משאלתי
אליה.
"מה?!" הגבתי בחוסר הבנה.
"שאלתי אם אתה מאמין בגלגול נשמות, יא חתיכת אפס" היא אמרה.
הרחקתי את גופי ממנה בהפגנתיות ושאלתי: "מה את רוצה?"
היא הכניסה את ידה לחזייתה והוציאה משם חפץ קצר שעליו חרוטה
מילה בכתב עתיק כלשהוא. היא הרימה את פלג גופה העליון מהמיטה,
הפנתה את החפץ לגרוני ואמרה:
"אתה מאמין בגלגול נשמות, מותק?". אני, השתתקתי בחוסר אונים
כשלפתע ראיתי סכין קצרה נשלפת מקצה החפץ הקטן.
"עכשיו אתה מבין?" היא שאלה בעוד היא מצמידה את הסכין כמה
שיותר לעבר גרוני.
"מה? מי את?" שאלתי בחוסר הבנה.
"יש מכשפים בכל האזור" היא ענתה, "וכל הגברות, הן גם כך לא
ברמתך" המשיכה.
"מה?!?!?!?" שאלתי שוב, מפוחד וסקרן כאחד.
"כן, אתה מבין" היא המשיכה להסביר כאילו הכל פשוט והגיוני,
"בלי שום סיבה הרגת אותי שם. היית שיכור, התחלת עם גברות שלא
ברמתך, אני הייתי המשרת שם, אתה היית סתם בליין".
כמעט שבלעתי את הלשון מרוב האימה שאחזה בי כשהיא המשיכה:
"סה"כ עשיתי את העבודה שלי בתור משרת, אמרתי לך את מה שאמרתי
כי רציתי למנוע חוסר נעימויות וחיכוכים בינך לבין הגבירים
והגברות שם. ואתה, סתם בלי כל סיבה הוצאת את אותה הסכין שצמודה
לגרונך עכשיו ודקרת אותי פעמיים בבטן".
נכנסתי להלם. יכול להיות שזה לא היה חלום? הכל היה בעבר הרחוק
שלי? גלגול נשמות?
"עכשיו אדוני, עכשיו הגיע הרגע, אחרי שנים" היא אמרה וחזרה,
"אחרי שנים, תורי עכשיו להיות למעלה".
היא לחצה את הסכין לצווארי ומשכה אותה ימינה. בעוד חרחרתי
בגסיסה היא הזיזה אותי מעליה, השכיבה אותי על המיטה, עמדה על
ברכיה מעליי ואמרה:
"כן, עכשיו תורי להיות למעלה... תורי להיות למעלה... תורי
להיות למעלה, מותק..."
המקום: החדר שלי. האירוע: הזדמנות של פעם בחיים. הזמן: היום,
כרגע, עכשיו.
ושוב, אני נמצא מתחת לבחורה בעלת השיער השחור, שנינו עירומים
כביום היוולדנו.
"מה??? נרדמת לי?" היא שואלת בעצבנות, "טוב, אז תמשיך לישון יא
הומו, אני הולכת".
היא קמה מעליי, לבשה את בגדיה ויצאה מהחדר לכיוון הסלון.
אני שוכב על המיטה, ערום, עדיין המום מהסיוט שעברתי לפני רגע.
"עוד חלום רע" אני מהרהר לעצמי, "הם רק מתרבים בזמן האחרון".
ברקע נשמע קול צרוד מוכר מכיוון השטיח: "הלו? הלו? אתה שם?
מישהו שומע אותי? הלוווווווווו?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להכין ג'וינט זה
כמו להכין
סנדוויץ'.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/01 12:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי אור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה