מוקדש לעודד קורנפיין ז''ל


"אל האויב בדילוגים, קדימה להסתער!!!"
אמר המפקד, ושוב לא הבנתי
חשבתי שזה רק עוד משחק מלחמה,
הייתי אז חצי שנה בצבא וחוץ מכמה מטרות קרטון
לא הרגשתי מאוים במיוחד,
והמפקד חוזר ואומר
"אתם לוחמים, היום זה מטרות קרטון
ומחר מחבלים בשטחים"

אבל זה שוב נראה כמו סיפור מפחיד
מהסיפורים של ההורים של פעם,
שהיו מלחמות

וכך היה, שוב מצאתי את עצמי
בבית ערבי, עם ילדים בוכים
למראות חייל עם מדים ונשק,
ואני לא אפגע, באנו רק כדי לקחת את הרעים,

ספור מלחמה זה ליווה אותי
לפחות כך חשבתי עד לפני
חצי שנה, שמצאתי את עצמי
בוכה על קבר מבטון,
של חבר,אח,או אולי אפילו יותר

לא האמנתי שזה יכה בי
ויהיו תמונות בעיתון וירי של כבוד,
חשבתי שלפול פצוע זה רק עד
שאומרים "סוף תרגיל!"
ואז הבנתי הכל, וממנו נותר רק געגוע,
האויבים כבר לא מקרטון
ואנחנו לא חיילי צעצוע.