כל אחד שעובר בתוכי, לוקח ממני עוד משהו.
בשבילו אני סתם זכר נשכח, אולי חוויה רגעית, בשבילי זה עוד אחד
שלקח ממני משהו טוב שהיה בי, עוד אחד שדרך עלי, עוד אחד שהותיר
אותי כמו שמעולם לא הייתי, עוד אחד ששינה אותי.    

כי אנשים פוגעים ואנשים לוקחים, והרוב בד"כ לא נותנים מעצמם
הרבה.
לי זה מספיק, אני לא זקוקה להרבה.
אבל הם תמיד רק רוצים עוד, נותנים אצבע אחת והם מבקשים את היד
השנייה ולפעמים את כל הגוף, ואת כל המחשבות. כי ככה הם רוצים,
לשלוט על הכל.    

הם מתכסים במסיכת תמימה עשויה מסוכר, אך עם הגשם הראשון,
הסוכר מתמוסס במים וחושף את הפנים האמיתיות שהן כבר לא כל-כך
מתוקות.
מושיטים אלי יד, מכוסה בכפפה כדי שהסוכר לא ימס גם שם ומקרבים
אלי
שפתיים נוטפות דבש ומילים יפות כדי שכל ענן הדבורים שאופף אותם
יבלבל אותי.

אבל עכשיו, עם כל בנאדם שעבר בתוכי, ולקח ממני עוד קצת ועוד
קצת, אני השתניתי,
כבר פחות תמימה, כבר פחות ילדה. כבר לא ממש אוהבת סוכר וגם לא
ממש מתה על דבש,
עכשיו גם יש לי טראומה מדבורים.