קצת אחרי חצות.

האמנתי שעברה התקופה ההיא בה הייתי יושבת בלילות וכותבת שירי
בדידות במחברת.
עכשיו, עכשיו הכל סטרילי יותר. בלי אור נרות ועשן מסתלסל של
סיגריה.
אבל החלק הקשה באמת, זה של הבדידות, הוא עדיין כאן - וחשבתי
שכבר עבר.

חוויתי אותך כמה שאפשרת לי, והיום אני מקבלת אותך בטפטוף
חיוני,
כמו באינפוזיה ששומרת חולה במצב סביר.

בלילות הלב שלי מתכווץ. קשה לי לנשום. אני צריכה להצמיד אותך
לגופי,
להקל קצת על הכאב. לא יכולה.

מעניין אם יום אחד תרגיש כמוני. מעניין למה אני בכלל רוצה לדון
אותך לחיים כאלו.
והרי אתה כל כך אדם, וכמוני זה להיות רק חצי.

הרחקת אותך מעליי ואני מסתובבת עכשיו על גבולות שבין הגיון
לטירוף, עוצמת עיניים וטועמת אותך.