והנה שוב אני לוחצת על כפתור והיא שרה לי
דברים שלא חשבתי שאשמע בזמן הקרוב.

"לקום וללכת, לא לראות ובטח לא לבכות.
לרוץ, להתעייף, אסור לחשוב, אף פעם לא לטעות
לשתות ולעשן, לשתוק הרבה או סתם לומר שטויות."

ובטח לא לבכות !  אסור, אסור לבכות.
עכשיו אסור כבר להרגיש, אסור.

מפחדת להרגיש, מפחדת לכאוב.

והקול שלה ממשיך... כל-כך אמיתי.

היא כותבת עליי, אבל היא בטח כותבת גם עלייך.
מילים שעכשיו לא אוכל להסביר לך.
מילים שאת לא מסבירה לי עכשיו.


"לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות"
אז אני מכבה את הסיגריה, וכבר לא נדלקת חדשה.


ובלילה ההוא את היית יפה כל-כך.
ואת אומרת שאני יפה נורא עכשיו.
את לא יודעת שאני סתם, כל-כך סתם.

אז אם בבוקר, תתעוררי ולא תראי אותי שם,
תוכלי למצוא אותי.
יושבת על אותו הספסל. אותם האנשים.
אותו היום המוזר. כל יום.

"להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך"







             4.9.03




(ציטטתי מתוך השיר "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך"
המכשפות.)