עדן טסה לניו זילנד , לא קלטתי את זה עד היום שבו היא נסעה ,
ילדה קטנה שנעקרת מהמולדת שלה כי ככה ההורים החליטו, ולמרות כל
זאת החלטתי שאני שומרת איתה על קשר, מחשבים לא היו אז, שלחנו
מכתבים אחת לשנייה ,מן טקס שכזה , אני כותבת לה מכתב ומספרת לה
מה קורה בארץ , והיא כותבת לי על הניו זילנדים השרירים שכל
היום גולשים ומטיילים בנופים המדהימים ששם, ככה לפחות היא ספרה
, הייתה מאוהבת במטאליסט של השכבה , גו'ני קראו לו , שלחה לי
תמונות שלהם יחד , לא פוסחת על שום פרט חשוב או לא חשוב ,
מתמקדת בתאריכים בשעות , בימים , בעונות , אהבתי את תיאוריי
הטבע שלה , מתמקדים כל כך , בשקיעות המדהימות של ני זילנד ,
באגמים היפיפיים , באנשים הפשוטים והלא פשוטים , היא כותבת
ואני בולעת את המילים , כל מילה ומילה .
עברה חצי שנה מאז שעדן עברה לגן עדן הפרטי שלה , והמכתבים שלה
נהיו יותר ויותר עצובים , מתמקדים באי שייכות שלה לשם , בקשיים
שלה בלימודים , בחברים שהם בעצם לא ממש חברים , בזה שג'וני
מתרחק ממנה , בהתנסויות שלה בסמים ובמין מזדמן רק כדי להרגיש
אהבה, ריחמתי עליה , ניסיתי לעודד אותה , ולא כל כך הצלחתי ,
היא שקעה בתוך עצמה יותר ויותר , המכתבים שלה הפכו ליותר
מרחפים , ויותר הזויים , ספרה לי על הכבשים האדומות שהיא רואה
בכל פינה , על הכוכבים הסגולים , על השמש שמתקרבת לכדור הארץ ,
על פחדים ממות , ואני הייתי רחוקה, רחוקה מדי , רחוקה כמו הירח
מכדור הארץ.
הזמן עבר לו הבגרויות התקרבו ואני עסוקה בלימודים , זמן לעדן
ולמכתבים לא היה לי , רק פעם בשבועיים מכתב ממנה , ומילים
בודדות ועצובות על נייר מכתבים ריחני, אני נעלמת , אני לא
קיימת כבר, לא רציתי לכתוב מכתב להורים שלה או לדבר איתם
בטלפון , ביקשתי רשות מההורים להתקשר אליה רק כדי לשמוע את
הקול שלה , התקשרתי דיי מאוחר בלילה (הלילה שלנו הוא היום
שלהם) הקול שלה היה קול חלוש , קול מרוחק, זאת לא העדן שהכרתי,
והכי כאב לי שאני לא שם כדי לחבק , כדי לעזור, כדי להגיד לה
שהכול יהיה בסדר,שלא תדאג.
אצלנו כמעט קיץ , סוף הבגרויות , ואצלה חורף, השקיעות שם בטח
כל כך יפות חשבתי לעצמי, והרוח בגב כל כך מרעננת , והאנשים כל
כך אחרים .
אני התגייסתי לצבא , עדן החליטה להישאר שם ולא להתגייס , הינו
כותבות אחת לשנייה מדי פעם לראות מה קורה , ואיך היא מסתדרת ,
היה מוזר שמילדה מלאת חיים היא הפכה להיות ילדה סגורה ועצובה
שלא מדברת כמעט , שעדיין כותבת על כבשים אדומות וכוכבים סגולים
. עדיין עצובה , עדיין כל כך מרוחקת מהסביבה , החברה שלי הולכת
לאיבוד ואני לא יכולה לעזור לה בשום צורה , החלטתי שאת הטיול
של אחרי הצבא אני עושה בניו זילנד עם עדן , מבקרת את עדן בגן
עדן, אחרי השחרור עבדתי בעבודות מזדמנות לטיול הגדול שלי לפגוש
את עדן ,ימים לא ימים , לילות לא לילות , אוספת שקל לשקל , עד
שהיה לי מספיק כסף לכרטיס טיסה וטיול ברחבי ני זילנד,את עדן
פגשתי בשדה התעופה , היא נשארה הילדה היפה שהכרתי , עם עיניים
צוחקות וחיוך רחב , אבל משהו היה כבוי , הלכנו לבית שלה ,
ישנתי שם כמה ימים ואז החלטנו שאנחנו חוקרות את כל ניו זילנד
ואולי את אוסטרליה, שכרנו רכב (קשה כל כך לנסוע בצד ימין של
הכביש)ועשינו תורנות נהיגה, כל נוף שהגענו אליו צילמנו, בכל
נהר שחינו , בכל עצירה התחבקנו, הרגשתי שהיא חוזרת לעצמה, פחות
עצובה , פחות מבולבלת , יותר עדן שהכרתי.
אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים של טיול בניו זילנד ואוסטרליה
חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד באוניברסיטה עיצוב פנים , עכשיו כבר
היה מחשב , שכלל בתוכו אייסיקיו ואימייל והינו מתכתבות כל יום,
יום אחד לא שמעתי מעדן יותר , היא לא הייתה און ליין על המחשב
אף פעם , ולא החזירה לי אימיילים , דאגתי , והחלטתי להתקשר כדי
לברר מה קרה לה , המצב שלה קשה אימא שלה אמרה לי , מאז שהלכת
היא שוב הסתגרה בחדר שלה ולא דברה עם אף אחד , לפני שבוע היא
החליטה שנמאס לה ולקחה כמות כדורים שהיו מסוגלים להרוג כל אחד
, אבל כנראה אלוהים החליט לשמור עליה , כנראה שאלוהים החליט
שהוא לא מוותר, העניים שלי היו מלאות דמעות , בתקופה שהיתי שם
נתתי לה טיפת תקווה , טפטפתי לה שהיא שווה משהו , אם רק הייתי
נשארת שם יותר.