אני על קצה העולם.

אני לא יכולה לגעת בך.
אני לא יודעת מה בי, יכול לשנות אצלך,
את מחצית ההרגל לעזוב,
או אפסית הסיכוי להתמכר. אפילו לא להשאר.
רק להראות עד כמה
אתה
אוהב או מנסה להיות

לעוף, עושה הבדל?
עוזר. מלטף, מחזק.
מרגש. מרגיש.
מפחיד כמו קסם נגיעה ומרגיע כמו יצר המרחק.
אמיתי כמו רגע בתוך משחק, שבטח חייבים לשחק.

יותר מדי אנשים ופחות מדי עושר לשוני.
כל יום אני מכירה אנשים חדשים ו(למרות זאת) כל יום משעמם לי
יותר

אז עכשיו אני עוזבת
לא אותך, רק את המסגרת
עכשיו אני לוקחת את החופש
ומציירת אותי בו
ושיגידו שברחתי, שיגידו שוויתרתי
אבל אני בוחרת להתמודד עם החיים האמיתיים

לא עם נערים אוהבים מתוך שקר

והחיוך, הוא עמיד יותר מהזמן עצמו, יותר מהמרחק כולו.
כנות, קדושה.
כמו מי שהכריז על עצמו שומר נגיעה
וגם אם יחזור בו לא תוכלנה לגעת

גם לא נערים צוחקים מתוך מסך עשן

יורי לא רוצה להיות בצבא, אישה וילד בסיביר, תמונה שלהם בשלג,
שכר דירה, לא חייל בכלל, חתך את עצמו בידיים, ילד שפוי, אדם
בוגר, חותך, לאן הגענו, סיבה טובה להשתחרר.
דמיטרי למד אותיות, כתב משפט, הבין, קרא, המסע לא היה לו קשה,
נער מצולק, והמילים, מילים עיברית, כל כך קשות. אתמול בלילה
שתה, מתנדנד, לא זוכר מפקדות, לא מבין אותיות, חוסר אונים, ככה
אני הייתי? מתנדנד, אני זאת שלוקחת אותו לכלא, הוא עדיין שפוך,
לא מבין מסביבו, לא משנה לו, ארץ זרה אנשים חלשים, אנלא יודעת
אם אני מרחמת עליו, כועסת, או סתם מקנאת

אני לא פיקודית, לא חינוכית, לא חכמה, לא יפה, לא יודעת שירי
מולדת, לא מוכנה להשקיע, לא אנרגתית לדבר, לא מבינה מערכת, לא
מוצאת לאן ללכת, לא נמסה מהשמש ולא מפחידה את עצמי

אפילו אם השקר הזה הוא האמונה עצמה

מדים זה לא הרגל, הקפצה זו לא הפתעה.
שמש זו לא נעימות ואחווה זו לא ידידות.
מנוחה היא פריבילגיה ושמחה טובעת בשתיה קרה, ונשארת שם.
ש-ב-ת.

אבל זה לא חופש. זו לא שלווה.
זה לא יכול למלא, זה לא מנסה לרוקן,
זה לא
שלי. לא באמת.

הימים שאחרי, יותר קרובים למשהו שיקרה. החופש לא מוליד שינוי,
הזמן לא שש להכנע לרצון.
שוב הגיע יום השבת, כמה צפוי.
זה סימן של קץ או התחדשות, שביעית טוהר.
אבל אצלי אין הבדלה בין קודש לחול. אין חגים, אין טקסים.
בגלל זה אני תמיד אחפש להרגיש
יותר קיצוני
יותר

קר בלילה. הרים מחבקים אותי ועושים לי רוח.
גל אבנים במגרש נטוש ותעודת סיום טירונות, ריקה, של חייל
שהתאבד. לאנשים יש נטייה להפחיד את עצמם, לחושך ושקט,
לאובססיביות ובדידות, או שזה רק האנדרנלין שלי?

כניעה ליצרים זה כמו לחפש אמת בידיעה שאין אמת.
זה סיפוק מעצם הריקנות שבו.
נשיקות, נשיקות.
לעולם לא אהיה נאמנה לך.

לעוף, עושה הבדל?
עוזר. שורט. משקיט, ממלא.
יוצא דופן, יוצר טעם, סופר עננים כי בעננים מותר לגעת.

אני לא מנסה לגעת בך. יש משהו בשליטה הזאת. באיפוק.

מבינים דברים, ככה גדלים.
אז אולי אני  לבד עכשיו ואולי, אולי זה מה שרציתי...
מעניין, אבל כל עוד יש בשביל מה לבכות יש בשביל מה לקום

נרות על הגג של מחווה אלון
(את מפחדת?)
יין קידוש
(את אוהבת?)
לא לבד
(את מפחדת לאהוב?)

לא שותה
(את מפקדת?)
פעם אהבת לפחד
(פעם ניסית, את זוכרת?)
את לא מוצאת את הלבד שלך
(את
קופצת- - - ?)