תמיד היו אלה הכלניות שלה. היא לא נתנה לאף אחד להתקרב לפרחים
שלה. אפילו לא לבעלה. היא התעללה בבעלה, לא נתנה לו לחיות, אז
בסופו של דבר הוא מת. היו כאלה שטענו שהיא רצחה אותו, אבל לא
הצליחו להוכיח שום דבר. אני עברתי לגור לידה לפני שנתיים בערך,
משהו כמו חודש אחרי שבעלה מת. שנתיים, ועדיין לא התרגלתי אליה.
"יש חוק אחד בשכונת מצליח" היא אמרה לי, "אל תתקרב לכלניות
שלי". הכלניות היו גאוות חייה. בהתחלה לא היו בינינו בעיות, לא
הזיזו לי הכלניות שלה וכמעט לא שמעתי ממנה. הכל התחיל מזה
שקניתי פינצ'ר. הייתי בודד והייתי זקוק לחבר אז קניתי לי
פינצ'ר חום יפיפה. ניסיתי להסביר לו שאסור להתקרב לכלניות של
קלרה. "טוענים שהיא ישנה עם אקדח מתחת לכרית" ניסיתי להסביר
לו. הוא כנראה לו הבין כי הוא כל הזמן דרך והשתין על הכלניות
של קלרה. "תעיף את העכבר במסריח הזה מהכלניות שלי!" היא כל
הזמן צרחה  והאדימה. קלרה שנאה את הפינצ'ר והוא שנא את קלרה.
כל הזמן הם היו מחליפים מבטי אימה אחד כלפי השני.

כנראה שחומי ממש הגזים כי שחזרתי מהאוניברסיטה מצאתי אותו שוכב
על הדשא בלי רוח חיים. ליד הקליע שהיה תקוע לו בצלעות היה פתק
שעליו כתוב: "אמרתי לך! קלרה". עברתי את הגדר ומעכתי לה את כל
הכלניות. נכנסתי אליה הביתה. "את הרגת את הכלב שלי?" צרחתי
עליה. "כן, הוא התעסק עם הכלניות שלי" היא ענתה בכל שקט. אמרתי
לה שתצא לגינה לראות את הכלניות עכשיו. היא רצה החוצה ושהיא
ראתה אותן מעוכות היא חטפה התקף לב ומתה על המקום. קברתי אותה
ליד הכלניות שלה, שהיו כל כך חשובות לה.