"אתם חונקים אותי!
אני כבר לא נושמת בגללכם!
כל אחד לוחץ עליי עוד יותר חזק,
ואני נקרעת, נשברת, נחנקת!"
צעקתי, ניסיתי לתאר איך אני מרגישה, לא הצלחתי,
כל מה שקיבלתי זה כמה מבטים חסרי משמעות, או שפשוט לא ראיתי את
המשמעות בהם.

"אנחנו רוצים לעזור לך.
את הורסת את עצמך, את לא רואה מה את עושה?!
אני לא אתן לך לעשות את זה.
תני לנו לעזור לך."

"לא צריכה עזרה, וגם אם כן לא רוצה אותה!
אתם לא מבינים, אתם לא יכולים להבין.
עד כמה זה הורס, חונק, מוחץ.
וכל מילה וכל תזוזה מעצימה את הכאב כ"כ.
והוא בלתי נסבל.
אתם בחיים לא תבינו איך זה לנסות להירדם,
איך זה לראות דברים שלא באמת קיימים,
איך זה לשמוע קולות בראש שלך,
איך זה להיות ריקה,
כשכל מה שממלא אותך זה הכאב.
אתם לא יודעים איך זה לגלות בארבע בבוקר שכל הרצפה מלאה בדם
כי חתכת ת'ורידים ובכלל לא שמת לב.
ואיך זה שכל המצעים במיטה רטובים מדמעות שחורות,
שזלגו לך מהעיניים בלי שרצית בכלל."

הם עמדו ובהו, לא אמרו מילה, רק בהו.
הרגע הזה כאילו נמשך לנצח.
המבטים שלהם חדרו כ"כ עמוק.
נתקעו לי בלב.
המבטים היו מאשימים כאלה, עלובים, מלאי רחמים.

"אל תסתכלו עליי ככה,
אל תרחמו עליי,
ואל תעשו לי טובות.
אני לא רוצה את העזרה שלכם או של אף אחד אחר.
אני מסתדרת מצויין לבד.
בלי אף אחד.
ככה אני רגילה.
ככה עדיף לי.
כי אני יודעת מה טוב לי,
מה אני רוצה."

השתיקה שלהם המשיכה.
חיכיתי לתגובה, כאילו חיפשתי אותה בעיניים שלהם, רציתי לדעת מה
הם חושבים.
כ"כ רציתי שהם יגידו משהו, רק שלא ישתקו.

הפסיכיאטר נכנס וביקש מהם לצאת כי אני נורא נסערת.
הם יצאו, המשיכו בחיים שלהם.
שכחו ממני.

ואני?! אני כבר לא קיימת.


04.09.2003