"ערב טוב" היא כמעט והקיאה את המילים בהן הייתה כל כך מתורגלת.
היא ישבה בתא הקטן שלה, מולה מראה שלא תשכח לחייך חיוך גדול.
"אתה נשמע כמו שאתה נראה" היה מזכיר לה הבוס כל כמה ימים, והיא
הייתה מהנהנת ומחזירה את החיוך לפניה. העיקר למכור.
"בוא ותשמע על המבצע המיוחד שלנו, אדוני". האדון מעברו השני של
הקו הסכים לשמוע.
גם לו במקרה היה חיוך על הפנים - למרות שלא הייתה שום מראה
מולו.
הוא בדיוק חזר מטיול עם הכלב שלו - הם רצו קצת בשדה, עשו כושר.

"זה משהו מדהים, חד פעמי"!. הבוס שלה גחן מעל התא - החיוך
המראתי שלו סרב לעזוב את פניו גם עכשיו כשהוא ממש כעס עליה.
לפני כמה ימים הוא דווקא היה מרוצה, אבל היום? אפילו אחד היא
לא הצליחה. לא היה קל לשווק את המוות, גם כשהוא בא באריזה ממש
יפה - אבל היא הייתה צריכה את הכסף. היא התחילה לעבוד שם לפני
שנה. במשמרת הראשונה הצליחה להוביל למותם של שלושה אנשים, כמה
שהוא היה מרוצה באותו יום. עכשיו היא כבר הייתה מתורגלת מדי,
אולי אפילו שחוקה ומיום ליום נעשה קשה יותר ויותר לשכנע את
האנשים.  
"תראה אדוני, את המוות את מקבל בשדה יותר ירוק מירוק, עם עצים
גבוהים שמצמיחים תפוחים, השמים יכולים להיות בהירים, מעוננים
או מעוננים חלקית - לפי בחירתך". את הריח המתוק של האדון היא
יכלה להריח גם מעבר לטלפון. ריח של שדות אמיתיים - מזמן לא
הייתה באחד. היא נתנה לעצמה קצת להתמכר לריח בזמן שהוציאה את
המילים מפיה בלי לחשוב. גם הוא הצליח להריח אותה - ריח של
חתיכת פלסטיק עם בושם בניחוח ורדים. הריח הזה לא מצא חן
בעיניו. אבל הצורה בה דברה, המילים שהתגלגלו על לשונה הכריחו
אותו להישאר על הקו ולא לנתק. האמת שבכלל לא התחשק לו למות
באותו יום - הוא עוד רצה קצת להמשיך ולהיות עם הכלב שלו.
"אבל אדוני" היא אמרה לאחר שניסה להתנגד. "המבצע שלנו הוא
במיוחד בשבילך. אולי כרגע אתה לא רוצה למות, אבל תאמין לי שתוך
7 שעות מסיום השיחה שלנו כבר יבוא לך החשק ואז, בדיוק אז נכנס
הנציג שלנו לתמונה. הוא יחכה לך במקום שנקבע ויוביל אותך הישר
אל המוות". הוא כבר היה ממש מיואש האדון, החיוך מזמן ירד
מפניו. היא הייתה להוטה להרוג אותו. למרות הריח הנחמד שלו היא
השתוקקה לקבל את הבונוס על אדונים מתים באות ה'.
"אז איפה אנחנו קובעים?" שאלת סגירה. כל היום היא לא הצליחה
להגיע אליה ודווקא איתו - שעוד אפילו לא הספיק להוריד את הקולר
מהכלב - זה הצליח. לרגע היא כמעט והצטערה על זה שהלך לה אבל אז
הבוס שלה נופף בשני שטרות של 50 עטופים בסרט עם נצנצים צהובים.
היא ידעה שזה שווה את זה. 7 שעות אח"כ הוא היה בשדה - באמת רצה
למות, כמו שהבטיחה לו. הוא כעס על עצמו, שהסכים לשיחה הטפשית
ועכשיו כבר מאוחר מדי. נציג שלהם חיכה שם לבוש בבגדים לבנים
שיתאימו לשמים שהאדון ביקש. היא המשיכה לחייג. הבוס שלה חזר
לקרוא לה יפיפיה. הוא מת.