מכירים את הימים האלה, שבהם אתם לא יכולים לעשות כלום, חוץ
מלחשוב?! פשוט לחשוב, על הכל. המחשבות פשוט קופצות להן למוח,
ומסתדרות להן בסדר כלשהו, לא תמיד הגיוני.
והמחשבות האלה, תמיד מבלבלות נורא, כי יש מן תחושה של אי סדר.
מחשבה טפשית מתערבבת לה עם מחשבה חשובה קצת יותר, ויוצרת רצון
לעשות "Reset" למוח. לקבל כמה רגעי שקט תמימים.
לפני שבוע היה לי מן יום כזה. חזרתי מהעבודה, ממוטטת לחלוטין.
היה לי יום קשה, לחוץ ואינטנסיבי למדי, וכשחזרתי הביתה,
התיישבתי מיד על המיטה, ועצמתי עיניים, פשוט כדי להרגע.
ואז הן באו. מחשבות, תהיות, אירועים נוסטלגיים, הרהורים
למיניהם.
חשבתי על היום הקשה עוד יותר שצפוי לי מחר במשרד, והמחשבה על
העבודה שעוד נותרה לי התערבבה לפתע עם זכרון ישן, של המורה
רותי מכיתה ד'. נזכרתי באותה פעם שהמורה העיפה אותי מהכיתה,
בפעם הראשונה בחיי, ואת הבכי הארוך והממושך שנלווה לאירוע.
אנדרלמוסיה שלמה. אי שקט. בלאגן נצחי, תהומי, שלא נגמר.
המוח שלי צרח. באופן מטאפורי, כמובן. הוא שיווע לקצת שקט, שלא
הצליח להשיג. וגם אני לא.
החלטתי לקרוא ספר, לנסות להעביר את מירב הריכוז לעלילה
המתרחשת, ולנסות לפענח מי הרוצח בסיפור שלפני, אך לשווא.
לא היה לי מנוח, ולו לרגע אחד.
העייפות שלי רק הלכה והתגברה, ואפילו התחלתי להתעצבן. העובדה
שהמחשבות שלי השתלטו עלי, ולא נתנו לי לנהל אורח חיים נורמלי,
לא מצאה חן בעיני בכלל.
הסתובבתי בבית, הלכתי מנקודה לנקודה, וניסיתי להרגע.
עצמתי את עיני, ושקעתי בשינה עמוקה, נטולת חלומות על משרד,
עבודה, או עונשים מימי כיתה ד'.
"השינה היא הפתרון האולטימטיבי לכל הצרות", נהגה אמי לומר לי
במשך כל חיי.

אמא תמיד צודקת...