מתעורר הצורך
לומר דבר מה
היד מושטת, הלב נפתח
ואני זקוק לבמה
שכולם ישמעו, ויחבקו
והצורך הזה
כדרכם של צרכים
אין לו הסבר רציונאלי
הוא הולך וגדל
נדחף, לא נרגע
לא בא על סיפוקו במהרה
לעיתים
דועך לו הצורך
ופתאום אין מה לומר
או הכול נראה חסר חשיבות
ואני נסגר, מתרחק
שכולם יעזבוני לנפשי
והדעיכה הזאת
כדרכה של דעיכה
היא מגיחה פתאום
וסופה לא נראה לעין
מתדרדרת כמו כדור שלג
עד לסוף הנורא
צילום זה שימש כמקור השראה לסיפור הזה: http://stage.co.il/Stories/218316
ובינתיים, חברים, להתראות, אולי בגלגול אחר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|