נשארתי שם עוד הרבה זמן אחרי שכבר הייתי צריכה ללכת.
עסקתי בהשחתה מכוונת של פני, של ידי, של עיני,
כדי לצאת משם רק כשאני כבר בטוחה שאין איש יכול לראות
את יופיי מבעד לשריטות האלו.
באותם רגעים לא ידעתי שאלו מעשיי, אך מאוחר יותר,
בשקט שהשתרר אחרי הסערה שקרתה, הבנתי שזה מה שעשיתי.
וזה בסדר. ככה את בטוחה שאת לא משאירה פתחים. זו הדרך שלך
לצאת בבטחון שלא נותר סיכוי אחד ויחיד שלא ניצלת.
ככה את טורקת אחריך את כל הדלתות, ומוסיפה עוד נסיון אחרון
לפתוח אותן, כדי לוודא שהן אכן אטומות.
אז הן אטומות. לא איפשרת לשום סיכוי לחמוק משם.
ועכשיו, כשאת בטוחה שהכל בטוח- נותר רק להתמודד.