אני לא יודעת. אני גם לא ממש חושבת. וגם לא ממש מנסה.
אתה רחוק מידיי כרגע, יותר מידיי רחוק, מכדיי שתזכיר לי, למה
הייתי מיוחדת.
אני זוכרת שאמרת, כשחיבקת אותי בשדה, מתחת למיליון כוכבים,
ושמיכה שחורה של שמיי קטיפה נצחיים, שגם אנחנו, נישאר לנצח.
ודווקא אז, כשנשבה הרוח הקפואה בעיצומו של הלילה, בין המדורות,
להטתי, והרגשתי חם כל כך, מבפנים, קבורה בין זרועותיך, בתוך
שדה עצום, האמנתי לך.
אחרי רגע אחד בערך, בעצם קצת פחות, קצת פחות מרגע אחד, הרגשתי
איך קרירות מדגדגת לי בקצה הזרת, מטפסת לי אל מרכז כף היד ומשם
מעבירה בי צמרמורת איומה של קור ובדידות, מגיעה אל המרכז שלי,
ומקפיאה לי את הלב.
ואתה היית שם, עוד מסתכל, רק קצת רחוק יותר, וצעקת לי לבוא.
ואני, שרק כרגע טבעתי לי במה שראיתי אז- כל הטוב שבעולם,
ובאותו רגע בדיוק, אפילו בפחות מרגע איבדתי אותו, רק רציתי
להישבר. היו סביבי שיחים, רובם יבשים כבר, מחכים לרגל תמימה
שתבוא ותרמוס אותם, תגמול אותם, מחיי הכמעט נצח שלהם, ברגע
אחד. הייתה סביבי אדמה, שגם האמינה לרגע מזערי, ובין השמיים
שנראו יותר מידיי שחורים באותו רגע, לאדמה המאמינה, תחת שיח
קוצים שניראה חביב דווקא, הייתי אני, והחלטתי, שאני רוצה
לרוץ.
אז קמתי, והרגליים שלי התמתחו לאיטן, הרגשתי איך החייתיות
האנושית שבי חוזרת לתפקד, כמו שמזמן לא הרגשתי, ומסך של דמעות
שלא זלגו, רק עמדו לי על קצה העין, וטשטשו לי את שדה הראיה
לחשו לי בצרחות, "את, יותר מהכל, אנושית". רצתי, דווקא בכיוון
ההפוך ממך, מענישה אותי, אותך, על כך שברגע אחד יותר מידיי,
נתת לי להרגיש את העולם.
אז אני אנושית שוב, כי אמרת, שאני לא מיוחדת. גם אמרת, שאתה לא
מיוחד יותר. אבל הכי כאב כשאמרת, שאנחנו, כבר לא מיוחדים.
רק אחרי כמה רגעים שמתי לב שהדמעות כיסו לי לגמרי את העיניים,
ואני בכלל לא רואה לאן אני רצה, אני גם לא יודעת, גם לא ממש
חושבת, וגם לא ממש מנסה.
ואם היית פה, גם הייתי אומרת לך, שלא אכפת לי בכלל ונופלת על
הברכיים, חזק בקיפול, כדיי שאני ארגיש, שנפלתי, וכדיי שתשמע את
הרעש ותרוץ לחבק אותי.
לא האמנת כשראית אותי רצה, חשבת שאחזור אחרי כמה רגעים, לכן,
אני חושבת, לא השארת לי שובל כסוף של רגעים מושאלים לחזור
בעקבותיהם, אל החום שהיית מפזר, כשהזדקקתי, ואולי חשבת,
שאנושית כמוני, יכולה להסתדר בכוחות עצמה. ברגע הראשון שעצרתי,
חשבתי, שאני גדולה כבר. ויותר מיוחדת ככה, לבד בין קוצים
ושמיים שעכשיו נראו קצת מפחידים, אבל כשניגבתי את עייני מהשקוף
המלוח שהציף אותי ראיתי שבעצם, אני לא יודעת, ואני גם לא ממש
חושבת, איך לחזור אליך עכשיו, והאמת, שאני גם לא ממש מנסה.
אני לא מיוחדת יותר, אתה צודק. צדקת, ברגע ההוא. אני לא ממש
מנסה להיות.
רצתי רחוק, רק רציתי שתדע, שרצתי מספיק רחוק, מספיק רחוק,
שבכזה מרחק, היה כל כך קל, לשכוח.
ושם, כבר לא היו קוצים, הם נרמסו על ידיי דמויות שלא ידעו,
וניסו קצת יותר מידיי. הקוצים שלהם הם דשא רך עכשיו, ומתוך
אינסטינקט אנושי, הם מנסים לבנות את עצמם מחדש, לקוץ קטן, שיגן
עליהם, שיגיד להם, שהם קצת מיוחדים, אפילו שהם לא חושבים שזה
ישנה כל כך. אני נשכבת על האדמה, תחת שמיים שנראים ריקים
מידיי, על אדמה שהאמינה רגע אחד יותר מידיי, לאדם, שהיה מיוחד
מידיי, בשבילי.
מתנשפת עדיין, מרגיעה את רגליי, שרוצות עוד לרוץ, כמו לא
יודעות שובע, מהמרחק, ואני לא יודעת, אם כדאי, עוד להמשיך
לברוח, אם כדאי להסתכל לאחור, לראות ניצוץ של מדורה באופק,
ולתת לאנושית שבי, לפרוץ החוצה ולצרוח, שאני לא מיוחדת יותר,
אני חושבת, שככה טוב לי.
ואני חושבת שזה מיוחד, לא לדעת, ולהאמין.
ואני יודעת, שלנצח לא אהיה עוד, אני.
ואתה, עוד שם?
ואם אסוב על עקבותיי, וארוץ חזרה, נאבדת בין דמעותיי, עוד אמצא
אותך שם?
אתה יודע אולי איך חוזרים? אני לא חושבת שאכפת לך כל כך. בעצם
יודעת. ובעצם, אולי בגלל זה לא מנסה.
והאמת, שלא באמת האמנתי. ולא אכפת לי בכלל. ואם אתה רואה אותי
עכשיו, אתה שומע את הנפילה, בכוונה על הברכיים, חזק בקיפול. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.