זהו זה. אחרי כל כך הרבה זמן אבא שלי החליט לצאת לשליחות. הוא
הודיע לנו על זה לפני חודשיים. בהתחלה בכיתי, התחננתי שיתנו לי
להישאר. "אני אגור אצל סבתא" בקשתי. "לא, ילד צריך לגדול
ולחיות עם ההורים שלו, ככה זה הולך" אמא אמרה וגם די גערה בי
על הרעיון. שום דבר כבר לא יעזור לי, בעוד חמש שעות אני הולך
לתמיד. עובר ליבשת אחרת ומתחיל חיים חדשים. החלטתי לצאת לסיבוב
אחרון בעיר. עובר, אומר שלום למוכרים שגדלתי על הממתקים שלהם.
אומר שלום להכל ולכולם.

כבר גמרנו לארוז, אנחנו יוצאים מהבית. אמרתי לאמא ואבא שאני
כבר בא. הלכתי לחדר שלי. הכל ריק, על הקיר יש סימנים של הגובה
שלי, הכי נמוך זה מטר ועשרים. יורד למטה ומסתכל על הקיר שעליו
הדבקתי את הציור שעשיתי בגן. עכשיו אני כבר מוכן לעזוב, הכל
מאחורי. נכנסנו למכונית ונסענו לשדה תעופה. חברה שלי הייתה
איתנו במכונית. היא הסתכלה עלי במבט אומלל ודמעות זלגו מעיניה,
שפתיה רעדו. החזקתי לה את היד חזק, חזק שראיתי את השילוט
לכיוון שדה התעופה. שמנו את כל המזוודות שלנו בביקורת
הביטחונית והיינו מוכנים לעלות על המטוס.
"אני אחכה לך" היא אמרה בבכי.
"אל תחכי לי חמודה, אני לא חוזר" אמרתי בלחש.
"אז ככה זה נגמר?"
"ככה זה." אמרתי, מנגב דמעה כדי שלא יראו אותי בוכה. נשקתי
אותה ואמרתי לה שתשמור על עצמה.

ישבתי במטוס והסתכלתי בחלון. המטוס המריא והסתכלתי על הקרקע
שעליה גדלתי ואז פתאום חייכתי. אני מסוגל להתחיל חיים חדשים,
קטן עלי. שילבתי ידיים בגאווה וחשבתי על החיים החדשים. ולא
הייתה לי שום כוונה לחזור.