דיברתי איתה אתמול.
היא סיפרה לי שהיא נאנסה.
לא הכרתי אותה בעבר והיא לא אותי
כבר עשיתי זאת בעבר - עבודה זאת עבודה.

מכל מעשי העוולה סיפורה היה כה כנה, כה כואב.
איך עושים את זה לילדה.
מחסומי הלב האנושי דלילים הם.
דם סמיך ממים אמרו אך דמעות של ילדה עולות על הדם ומביסות אותו
בנקל.

למרות שלא הכרנו ,שמה הילדה את גורלה בידיי וגוללה את סיפורה.
לא נכנעת למיתוס של נאנסת בוכייה אלא נשארת דבקה בעובדות.
מציינת שעה, מספרים, צבע בגדיו, ריח גופו המיוזע.
לא חוששת שמא אשמה היא.
חדרו לגופה, חיללו את מוחה והשחיתו את רוחה וכל זאת מספרת היא
לעיתונאי, אפילו לחוקר המשטרתי לא נפתחה בצורה כזאתי.

במה זכיתי, מהו כוחי, מה מצאה בי ומה אומר לה? שזה חשוב,שבכך
שתדבר תוכל לעזור לבחורות אחרות...
זה הכל בלוף, בלון מנופח ושחצן שיש לתקוע בו סכין מלובנת.
האינטרסים כבר קברו את הפרט, ולא השאירו לא מנוס אלא להיות
ציניקן.
למרות זאת היא בלעה את הפיתיון, עלתה לאוויר ופתחה את פיה
התמים בגילול מסכת הייסורים שלה.
ואני הזלתי דמעות תנין.