כמו נוסטלגיה של עלי שלכת,
האצבעות ריצדו דומעות על התמונות.
מהיכן שהוא בפנים בקעה יללה איומה,
מתנגשת בהיסח הדעת,
בדממה האפלולית והרצחנית של החדר,
מזכירה לה כמה הם אינם.
פרגוד מוסת, קרני שמש,
כמו חניתות פצעו את עורה ונפשה.
הגיע העת ללכת, להמשיך.
היא מתכסה בשחור כמו ענן הלילה,
ללא שהות לאסוף את כל החפצים.

דלת נטרקת.

תארו לכם, פיסות מידע, כולן גזורות סביבכם וקשורות אליכם, אך
כיוון שהן בסה"כ פיסות...