זה מסוג הבקרים שרציתי ש ק ט .
אפילו פטפוטיה של בתי בדרך לבית-הספר, נשמעו באזני כמטח רעמים
הבוזקים באונות מוחי מצידן האחד לצידן האחר, והדם ממשיך
להתגלגל עוד זמן רב לאחר שברק קרן השמש הסתנן מבעד לכהות
האפור ועקץ את אישוניי.
המשכתי לחפש אחריו.
הייתי מוכנה להסתפק בשקט של יום הכיפורים לצליל הגלגליות הנבלע
באספלט, או של בית הקברות שבו נשמעת איוושת קמילת הפרחים או
צמיחתם.
אבל, כל שעלה לנגד עייני היתה תמונת הג'יגולו שלי, זה שקניתיו
בתמורה לכוס בירה בפאב השכונתי, והוא שרוע במיטתי מכונס בתוך
עצמו, שקוע בעינוג זקפת הבוקר שלו - והרי ידוע כי הבוקר הוא
שעתה היפה של צמיחת הזיקפות -
ולפתע, התקנאתי בכף ידו. |
