ולפעמים המפלצת גדלה כל כך, שכבר אי אפשר לדעת, אם אתה יכול
עדיין להכיל אותה, או שהיא עומדת להרוס אותך לחלוטין.

הזרע נשתבל בתוכי כשנולדתי.
לא הכרתי אותו, גם ההורים שלי לא הכירו, לאף אחד לא היה מושג.
הייתי בסדר גמור, התחלתי לדבר, התחלתי ללכת, התחלתי להפגין
רגשות, למצוא חברים, לקרוא, לכתוב, לסבול - סבל קטן, לא
משמעותי, של ילד, וכל הזמן הזה, לא מורגש, שקט כמו המוות, הוא
נבט בתוכי, ניזון מהחיים הצעירים שקרנו בי, מתחזק דרך אכזבות
קטנות ודרך שנאה מזדמנת, הפך מזרע קטן לגולם, משקולת שהונחה על
הלב שלי.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה התחיל.
מתי הגולם נקרע, ומתוכו יצאה המפלצת, חיכתה כמה זמן עד שכנפי
העטלף הקרועות שלה ייתייבשו, עד שהשריון שלה- עמיד בפני
תרופות, אהבה, חברות, מוסיקה וכל הדברים הטובים והטהורים ביחד-
ייתקשה וייתגבש לחלוטין.
אבל זה קרה, ובהתחלה היא בדקה את הגבולות שלה. דקרה קצת לפה,
נשכה שם, שיסעה וריד קטן והביטה מסופקת בזרזיף הדק אך מתמשך של
הדימום הפנימי, פנתה אלי בבקשות קטנות, לא משמעותיות, כשהיא
מסווה את עצמה, משנה את הקול הצרחני שלה לקול העמוק והשקול של
ההגיון, מסבירה לי במנות קטנות של כאב מעומעם למה וכמה רע לי
בכל רגע נתון.

ככל שגדלתי, גם היא גדלה.
הכנפיים שלה שכבו מקופלות בתוכי, מכאיבות לגב שלי בכל פעם שהיא
ניסתה לפרוש אותן. הטפרים בקצות האצבעות האפורות שלה התארכו כל
כך, שהם הכאיבו לי כשהיא רצתה וכשלא, והקרעים שהיא חתכה בי
מבפנים התחילו להקיז דם, דם אמיתי שלא לי ולא לרופאים היה מושג
מאיפה הוא בא.    העצות שלה התרבו, הפכו תכופות יותר.  היא כבר
לא היתה צריכה להסוות את הקול שלה, שמעתי אותה כל כך הרבה,
ובהיותי היחיד ששמע, האמנתי כבר שזה הקול שלי, חלק ממני,
בחורים חכמים ונחמדים כמוני לא אמורים להאמין במפלצות, רק
במדעי הרפואה.

ואז היא החליטה להרוג אותי.
אולי לא, אולי זו היתה רק תחילתו של הקרב האחרון, הקרב המייסר
והאינסופי ביני לבינה, בין מה שנשאר ממני לבין ההוויה הרקובה
והמתועבת שלה, ההולכת וצומחת בתוכי, משחירה כל רקמה חיה בגוף,
הופכת כל מחשבה טובה וכל רגע של הנאה לסבל צרוף וכאב משתק
שקורע אותי מבפנים בתנועות חדות של שיניה הרבות.   הקשבתי לה
כשהיא הנחתה אותי להתחיל ולשתות. נורא ככל שזה היה הייתי חייב
להסכים, היא היתה חזקה מדי, ורק הלכה והתחזקה עם כל כוסית
שנשפכה לתוכי, הופכת את השליטה שלה לבלעדית, מוחקת אותי עם
כמויות אדירות של אלכוהול, מתחילה לשכלל את רשעותה ולתקוף
מזויות חדשות, מנצלת את הטוב לרעתי ומשפדת אותי באלפי קיסמים
בוערים מתוך גופי והחוצה.

לא יכלתי לחשוף אותה.
לקח לי שנים עד שהגעתי להיות מודע לקיומה.  שנים שהיא כיבתה
עלי סיגריות לוהטות, חתכה אותי עם סכינים חלודות, בעטה בי,
הכתה אותי, ייסרה אותי באהבה חסרת סיכוי ובשנאה חסרת פנים,
סיכסכה ביני לבין כל מי שאהבתי, הפכה את הדאגה של היקרים לי
לעינוי מתמשך, מצאה דרך להכניס ריקבון בכל דבר טהור, להשחית את
המוסיקה ואת הספרים,
לקלקל כל ציור וכל סיפור שכתבתי, וכל הזמן הזה, גם עכשיו,
לוחצת את ראשי בין מלתעותיה, מאיימת עלי שתמחץ אותי חי אם
אמשיך, אחרי ככלות הכל היא גדולה ממני עכשיו, וחזקה עד אימה.

ולפעמים המפלצת גדלה כל כך, שכבר אי אפשר לדעת, אם אתה יכול
עדיין להכיל אותה, או שהיא עומדת להרוס אותך לחלוטין.
אני חושש שהיא עומדת לנצח. אני פחות ופחות מזהה את עצמי במעשים
שלי, יותר רואה את נתיב ההרס שהיא משאירה כנגזר מתוך כל פעולה
ופעולה שאני מבצע, אני ניצב כל רגע על קצה הצוק, ובכל רגע היא
בועטת בי ומנסה בכל כוחותיה להשליך אותי למטה, ואיכשהו אני
מצליח לשמור על איזושהי אחיזה במציאות, אבל שעון החול שלי כמעט
ונגמר, גם עכשיו, כשאני כותב אותה, כשאני חושף אותה כדי שכולם
יכירו את התועבה שמקננת בי והולכת לקבל שליטה על כל הוויתי,
היא מייסרת אותי, מועכת את ראשי, לוחצת על גבי בכאבי תופת עם
כנפיה, שורטת את בטני מבפנים וגורמת לי כאבים מייסרים.

אני לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד, אני לא יודע כמה זמן עוד
יעמוד לי הכח לנסות בכלל.
הקרב הולך ונהיה אבוד. זו המפלצת עכשיו, אני רק הד קלוש
בתוכה.
נשאלת השאלה עד מתי עוד אוכל לדבר, והאם משהו יוכל להציל
אותי?
היא כבר לא סרטן בתוכי, אני סרטן בתוכה ובזה תקוותי, היא ניצחה
בקרב, אבל אולי אוכל להמית אותה בוויתור על רוב מה שהייתי,
אולי אוכל להפוך לגוש קמל ומעורר רחמים, ללא יכולת לנוע או
לתקשר, אבל אהיה חפשי?
ואתם, זכרו את שקראתם. באם תשמעו על אדם שהתאבד, על אדם שרצח,
ששנא, שאנס ועשה דברים איומים ונוראים, תכירו את המפלצת ותשנאו
וותעבו אותה כמוני, אל תחפשו אותי בין המעשים של המפלצת. היא
כבר בשליטה מלאה, והיא תקבע את העתיד שלי.

זה הוא מכתב אחרון של איש מת,אבל איש שתקווה בליבו.
מי ייתן ואמצא את התרופה, את המושיע, את הכח,
מי ייתן ואנצח את המפלצת.