יונתן דוראל היה מורה אהוב וידעני, שפרש לפנינו בענווה דרך
מופלאה להסתכלות על יצירות אמנות ולניתוחן. הוא היה אומר -
הקשיבו למה שלא נאמר. הסבטקסט הוא זה שמכניס את המתח. משפט זה,
שאני נושאת מאז, משמש לי ככלי הקשבה, ולא רק בניתוחי אמנות.

אך יותר מכל, השפיע עלי יונתן דוראל בכך שהפך אותי לחובבת
קבוקים מושבעת. כמעט ולא קורה שאעבור ליד קיוסק ושלא תשתלט עלי
תשוקת הקבוקים. לקיוסקאי ליד ביתי יש מלאי במיוחד בשבילי.

כשאני גורסת את העגולים הפריכים, המשומשמים, המתקתקים, עם
הבוטן הנסתר בתוכם, אני נזכרת תמיד ביונתן ובשיעור החד פעמי
שהעשיר את חיי: יונתן נכנס לכיתה, בלתי אמצעי כתמיד, התישב
כהרגלו על השלחן ופתח שקית קבוקים, תוך שהוא מסביר, בהתנצלות
מבוישת, שלא הספיק לאכול. לאורך כל השיעור רישרש בצלופן ומצץ
בשפתיו האדומות ונגס בעגולים הפריכים בפה פתוח, בקול פצפוץ
וגריסה. המפליא הוא, שעל אף התרכזותי בתנועות פניו ובמעשה
הטחינה האלים בלועו, אני זוכרת כמעט כל מילה מאותו שיעור.

עד כדי כך הקסים אותנו יונתן באותו ערב, שכשנגמר השיעור, בשעה
שמונה וחצי, שיעור אחרון בסוף יום ארוך, איש לא קם. פעורי פה
המשכנו להקשיב לדבריו, שנאמרו בהתרגשות כבושה.

הוא דבר על יצירה, בעקר על אותו רגע שבו זה קורה. אז, סיפר,
מציף אותו אושר, שרק התאהבות יכולה לדמות לו. יונתן דבר לאט.
התאמץ לדייק, וכל אותו זמן המשיך לגרוס בבוטנים המצופים בפנים
סמוקים, כשעיניו מתנוצצות מעבר למשקפיו. צללתי לתוך עיניו.
הייתי קרובה לנגיעה שקורת רק ברגעים ספורים בחיי אדם - הנגיעה
בדבר לכשלעצמו. התרגשות גדולה אחזה בי.

לעתים, ברגעים טרודים, כשאני מתרוצצת בין פגישה לפגישה וכבר
כמעט לא זוכרת את שמי, אחפש בגחמה בקיוסקים, עד שאמצא את שקיות
הקבוקים הנסתרות.

אני להוטה על כל כולו, על קריעת שקית הצלופן המרשרשת, על
ההתפצחות השובבה, על טעמו העשיר והמתקתק. אני אוכלת אותו לבד,
במכונית או ברחוב, בפה פתוח וברעש גדול.

9/7/01