בשתיים עשרה בצהריים הוא מתחיל לחוש חוסר מנוחה ושולח את מבטו
בתקווה אל שעון הקיר - עוד עשרים, עשר, חמש דקות. בשתיים עשרה
וחצי הוא מהדק את חבילות הדפים, מעניק לשולחנו חזות מסודרת
ומתחיל בצעדה מהירה למטבחון. הם כבר היו מתאספים משתיים עשרה
וחצי בערך, אבל הוא לא רוצה להגיע ראשון, להראות להוט מדיי.
החלק הכי מרגש בצעידה בת שלוש הדקות היה ההימור: האם היא תהיה
שם? בחודשים הראשונים לא היה לו מושג והרגע שבו המטבחון נכנס
לשדה הראייה שלו היה תמיד שטוף באופוריה או באכזבה נוראית.
לאט-לאט הוא למד את הרגליה וכבר ידע שבימי רביעי היא לא תמיד
מגיעה או שבחמישה עשר לכל חודש היא הייתה בבנק וכבר היה מכין
את עצמו בבוקר לאכזבה הזו: התמונה הבלתי משתנה של שלושת הקירות
היחידים בחברה שמרוצפים בקרמיקה, הכיור הנמוך, שתמיד הוא קצת
רטוב וצנצנות קפה וסוכר מפוזרות סביבו, דלתות הארון שאף פעם לא
נסגרות עד הסוף ובאמצע, לבנה כמו כלה בחופתה - מכונת השתייה.
תמיד אותם פרצופים מוכרים: ארז עם הבדיחות הגסות וניצני הכרס,
מורן, יאיר הנבוך וסיגל עם החיוך העקום והלשון הארסית, כל
התפאורה הזו חסרת ערך בלעדיה, כמו פסל של מצביא רומאי שהשנים
הורידו לו את האף. אבל היום לא יום רביעי וגם לא חמישה עשר
לחודש והיא שם, בג'ינס וטריקו ובכל הבנאליה הזו, היא נראית כמו
חיית בר נדירה וכשהוא לוכד את מבטה היא מחזירה לו חיוך ומשהו
טהור מתפשט לו בגוף, חסד חמקמק. היא מדברת עם סיגל, שמתלוננת
על החבר המזדיין שלה. לסיגל לא היו חברים לא-מזדיינים, גם כשלא
בגדו בה והכול היה נפלא. לפני שבוע החבר המזדיין קנה לה טבעת
וסיגל טרחה להסתובב ברחבי המשרד כשידה השמאלית ממוקמת בפוזיציה
שתאפשר לכל שאר הבנות למות מקנאה. כשניסתה להרשים אותו, זה היה
בתירוץ שיש לו משהו בעפעף. הוא התפתל קצת והיא כמעט הוציאה לו
את העין. עכשיו החבר היה סופר- מזדיין, אחרי ריב אופראי משהו
שעניינו היה החלפת הערוצים בטלוויזיה ותפקודו המיני של החבר
המזדיין (נושא שנגרר לשיחה באופן קצת מלאכותי). הטבעת נעלמה
וסיגל פתחה במסע צלב מילולי נגד זכרי העולם באשר הם. הוא מביט
בה מקשיבה לסיגל, מהנהנת ונפעם מהיכולת שלה לגרום לך להרגיש
כאילו אתה האדם היחיד ביקום.
הוא ניגש לדלפק, שולף תיון מצנצנת ומתחיל להכין לעצמו תה. בלי
סוכר. הוא מקפיד לא לעמוד ממש לידה מכיוון שנוכחותה הפיזית,
הסיכוי הקלוש שכתפה תתחכך בשלו, גם אם בד יפריד בניהם, מרגש
ומפחיד אותו כל כך שגרונו משתנק וליבו מתכווץ כמו ילד מוכה.
הוא נעמד במרחק שני אנשים ממנה, כך שהיא ממוקמת ברבע השמאלי של
שדה ראייתו ודי רק בהטיית ראש זעירה כדי לכוון את זרקור מבטו
עליה. אבל הוא לא נועץ בה מבטים. אסור. הוא לא יכול לשאת את
המחשבה שיגרום לה מבוכה או שיום אחד היא תלכוד את מבטו ותבין
ומאותו רגע תתחמק או גרוע מזה - תרחם עליו. הוא מביט ימינה
לכמה שניות, מנסח כמיטב יכולתו הבעת פנים נונשלנטית, מתעכב כדי
להקשיב ואולי לתרום איזה משפט לדיבורים הקטנים שזמזמו סביבו
כמו להקת חרקים. הוא לא באמת קולט את שטף המלל שצף סביבו, הכול
ג'יבריש. אחרי שהתאפק מספיק הוא מביט בה לשבריר שנייה, מנסה
להכיל את כל תווי פניה ומורד צווארה ושורת השיניים המושלמת,
חשופה בבבת צחוק, לפני שהוא מסיט את מבטו, כמו שחיין שלוגם
אוויר לפני שהוא מחזיר את הראש למים. עכשיו הוא מחכה שתגיד
משהו לשאר החבורה כדי שיוכל להביט בה לזמן ארוך כמו כולם, ממש
כמו כולם. היא ממשיכה להקשיב לסיגל. הוא שונא את סיגל. לידה
סיגל נראית ונשמעת כמו קוף. קופה טיפשה ומכוערת. הוא מקשיב
לארז שעמד מולו, נשען על דלפק הפורמייקה כמו ג'יימס בונד,
ומספר בדיחה על זונה וגמד. תמיד היו זונות בבדיחות שלו, גם אם
הוא לא קרא להן ככה.
"רגע, אז הוא בא היום לקחת אותך מפה"? סיגל מקרקרת.
המוח שלו עושה בום על קולי והוא מתמקד על שתיהן. הוא מרגיש שגם
שאר החבורה מפנה את תשומת הלב אליה. יופי. הוא יכול להסתכל
עליה כמה שהוא רוצה, אולי אפילו להגיד משהו.
"הממ... כן, אנחנו נוסעים למסעדה."
"אני חייבת להכיר אותו, מתוקה"! סיגל אסטטית כמו תרנגול הודו.
"טוב, אני אקרא לו למעלה." היא מחייכת חיוך מבויש, דבשי.
אלוהים.
אחר כך הם ממשיכים לדבר אבל הוא נצמד לדו-שיח הזה כמו עלוקה.
יש לה חבר. ברור. איך לא יהיה לה? אבל הוא עדיין חש ייאוש
נוראי, מוחלט, ליקוי חמה של רגשות.
הם מתפזרים והוא חוזר לשולחן ובוהה בצג המחשב ובשעון חליפות.
הראש שלו, שהיה מלא בתסריטים דמיוניים שהסתיימו תמיד בתמונה בה
היא נושקת לו ברכות, אחרי שהציל אותה, את המדינה, את העולם,
ריק ורחב עכשיו כמו כביש מדברי שומם. הוא לא רוצה לפגוש את חבר
שלה, לא. אבל הוא כל כך רוצה להכיר אותו, להבין איזה סוג גבר
יכול לכבוש אותה, לגרום לה להתאהב בו.
זמן חולף. היא נכנסת למשרד ולבו משמיע קראק מכוער ונשבר.
מאחוריה עומד גבר גבוה, עם פנים מרובעות וחזקות ושיער חום
קצוץ. הגבר מחייך בשלווה. הוא מבין אותו - גם הוא היה מחייך.
סיגל מצייצת ומצפצפת ומרחפת כמו יונק דבש מסטול סביב החבר. הוא
מתקרב אליהם בחשש, מחופה על ידי יאיר ומורן. היא מציגה אותו
לחבורה כ"גיא" ופתאום הוא מבין שהוא מכיר את החבר הזה. גיא
איתם, דירה ד' 3. הבחור החדש בבניין שלו, קומה מעליו. הכביש
הרחב בראש שלו מתחיל להתמלא במכוניות שחורות קטנות שדוהרות ללא
מטרה במהירות מטורפת. היא תבוא אל הגיא הזה והוא יוכל לראות
אותה ואולי להגיד לה שלום במדרגות. במדרגות, לבד, הוא רצה את
זה ופחד מזה כל כך והוא יראה אותם הולכים ביחד ומתנשקים
ומתחבקים והמכונית הקטנה והשחורה הזאת גרמה לו בחילה והוא נאלץ
לעצום עיניים ולנשום עמוק. אבל, אבל, אבל, הוא יכול לדבר עם
הגיא הזה ולהכיר אותו ככה בעורמה ואולי הוא יבין מה היא רוצה
ו... הוא לא יכול להמשיך את המשפט הזה. היא וגיא יוצאים לבילוי
שלהם והחבורה חוזרת לשולחנות שלהם כמו ילדים שזרקו אותם
מהקולנוע. הוא מתיישב, חוגר את עצמו בחגורת בטיחות ומתחיל
לדהור בכביש המדברי והרחב.

הוא נוקש על הדלת חלושות ומיד מתחרט. רעיון גרוע. מגדלים
באוויר.
"רק שנייה"! קול עמום עולה מהדירה. רק שלא תהיה שם. ראשו של
גיא מציץ מאחורי הדלת "כן"?
" אהה... אני שלומי מהקומה מתחת ו...ברוך הבא לבניין."
" תודה." גיא מחייך.
"בכל מקרה, יש פגישת ועד היום בשמונה ויש... צריך לשלם עשרה
שקלים לקופה."
" אהה, או.קי. בוא תכנס רגע, אני אלך להביא את הארנק." גיא
מסתובב ונעצר.
" דרך אגב, גיא איתם, נעים מאוד"
הם לוחצים ידיים. גיא ניגש לחדר הסמוך והוא מנצל את היעדרותו
כדי להכיר את גיא איתם טוב יותר. טלוויזיה כסופה במרכז החדר,
פתוחה על ערוץ טבע. ממיר "יס". תמונות של גיא במדים, עם שני
ארונות על כל כתף, על רקע הר טרשי. גיא ליד נגמ"ש. גזיר של גיא
מהעיתון - שני מחבלים הרוגים. מתחת לתמונות מדפי ספרים. מדריך
למטייל באפריקה. ביוגרפיה של לואיס ליקי. הומו ארקטוס. גרוסמן,
העבה של עמוס עוז, סלינג'ר, הלר, ספר צילומים של שוניות
אוסטרליות, שני ספרי שירה דקים. הוא אף פעם לא התחבר לזה. על
השולחן מגזין צלילה עם דפי כרומו מבריקים. אין מאפרות. השולחן
דק, מתכתי. איקאה?  ליד הטלוויזיה מסודרות קלטות - "הסנדק",
"מועדון קרב", די.וי.די. של "השור הזועם". "מפגשים מהסוג
השלישי", "מבצע סבתא", מאחוריו פוסטר ממוסגר של קברט פריזאי
משנות העשרים, הכיתוב בצרפתית, הרקדנית בחום ישן ואדום כבוי
מניפה רגל שמנמנה וצוחקת. הדפס של קנדינסקי. הוא לא מבין. לא
מצליח לחבר את הקשרים, לזהות שמות. ספירת מלאי של חפצים זרים,
ריקים מתוכן. גיא חוזר.
"הנה" גיא שולף מטבע מתוך ארנק. הוא לוקח את המטבע, יודע שעליו
לסיים.
"אז אתה צולל?"
"כן," גיא חייך במבוכה "בדיוק חזרתי מאוסטרליה. היה גדול,
ואתה"?
"לא... זה מפחיד אותי. אבל יפה שם מתחת למים, לא"?
"מדהים. ושקט כל כך."
"כן. שקט זה טוב."
"תגיד אתה מכיר איזה מכון כושר טוב בסביבה? אני כבר מתחיל לגדל
כרס."
הוא מביט בו. גיא לובש גופייה אפורה, רפויה. יש לו ידיים
ארוכות, מגוידות, מרוצפות וורידים. כתפיות הגופייה הרחבות
גולשות על זוג כתפיים עבות, כבדות. "כן, גם אני." הוא טופח
בעצבנות על בטנו
"אם אני אשמע על איזה מקום אני אגיד לך."
"סבבה. אז נראה אותך"?
" כן. ביי."

הוא עומד מול המראה. המראה הזו, הגבוהה והרחבה ממנו, תמיד היתה
מוסתרת על ידי בגדים, או דלת הארון או קרש הגיהוץ או תירוץ
אחר. הוא מביט בעצמו. שיער מדובלל, חסר צורה. חיוך מתוח.
כתפיים צרות וגבוהות, מנוקדות בנמשים ונקודות חן. חזה שקוע,
בית הצלעות נצמד אל העור כמו קרש כביסה לסדין. הבטן התחתונה
מתחילה להתקער מטה, מסמנת שני קווים משתפלים על מותניו. זוג
רגליים דקות, שעירות, ברכיים גדולות. הוא צריך לקצוץ
ציפורניים. הוא מסתכל על הזין שלו, כמו שעשה מאז גיל
ארבע-עשרה, בשאלה. הוא חופן את אשכיו, מניע אותם על פנים כף
ידו, ממשש את העור הרך, הפגיע. הוא מושך את ידו בסלידה. הוא
נשכב על הרצפה. פורש את ידו לצידי גופו. כפות הידיים על הרצפה
הקרה. כריות בהונותיו תומכות אותו מאחור. הוא מתרומם, חושק
שניים. עוד פעם. עוד פעם. הוא צונח, מתנשף. אחרי חמש עשרה
שכיבות שמיכה הוא מתרומם ומביט בעצמו. השריר מתחיל להסתמן על
העור, הססני, רך. הוא יורד לרצפה, מתחיל לפמפם שוב. צריבה
נוראית, חומצתית מטפסת במעלה ידיו. הוא מתרומם שוב, בוחן את
חזהו מזווית אחרת. נשען על המראה לכמה רגעים. הוא יורד שוב.
כשהוא צריך ליישר ידיים בעליות, הוא רועד כולו, שרירי הצוואר
שלו מתנפחים ומאדימים. הוא משמיע גניחות נמוכות, חייתיות. הוא
מאבד את הספירה ואת תחושת הזמן. עושה כמה שכיבות שמיכה, קם
ונבחן במראה וחוזר לרצפה. כשהוא כבר לא יכול לקפל את הידיים
הוא מתגלגל למיטה ועוצם עיניים.

"הסתפרת"? היא עומדת מעליו, מחייכת, שואלת. ברקע תנועת משרד
כוורתית.
הוא מרגיש כאב חד בחזה ותחושת ערבול כבדה בתחתית בטנו. הוא
זקוק לעוד כמה חלקי שנייה להתאושש, אבל הוא חוזר לחושיו, נרגש
ומתוח, כמו תמיד. "כן." הוא מעביר יד על השיער הקצוץ, כמו על
שדה רחב של מחטים. "מוצא חן בעיניי" היא מחייכת. הוא מצמץ,
בולע את רוקו בקול שנשמע לו כמו מפולת שלגים. היא מעבירה יד על
פדחתו. תנועה מהירה, ילדותית, חסרת משמעות. כשידה עוזבת את
קודקוד ראשו כמו מטוס ממריא הוא נכנס להלם מערכות. יושב ומביט
בה ועל הכביש שלו נוסעות חיפושיות וורודות ושיכורות, נוסעות
בנתיב הלא נכון, מתנגשות זו בזו וצופרות באושר.
"כמו של חבר שלי." הוא חוזר למציאות.
"ממ... מה"?
"התספורת שלך, היא כמו של חבר שלי."
"באמת?"
"מה אתה קורא?" היא מביטה על הספר הפרוש על ברכיו.
"מלכוד 22"
"המממ...ספר טוב. קראתי אותו פעם. אני לא זוכרת על מה זה."
"זה על מלחמה."
"מלחמה? לא היה שם קטע של גיהינום?"
"לא. לפחות לא בקטע שאני קורא. זה סתם ספר על בחור אחד
במלחמה."
"אתה יודע, לא חשבתי שאתה קורא ספרות יפה. לומדים משהו חדש כל
יום, הא?"
"כן."
"אתה יכול להמליץ לי על ספר טוב?"
הוא מתאמץ כמו מרים משקולות.
"אה...החדש של קנדינסקי."
"קנדינסקי? לא שמעתי עליו."
"הוא רוסי."
"באמת? מזמן לא קראתי משהו רוסי. מאז הבגרות, אני חושבת. על מה
הספר?"
"זה על בחור שאוהב בחורה והיא לא יודעת ואז הוא..."
היא מסתובבת לעבר הדלת. יורם מהנהלת חשבונות מציץ מהפתח, קורא
לה, העניבה הצעקנית שלו תלויה באוויר כמו איבר שמוט. "אוי, אני
חייבת לרוץ. הבוס, אתה יודע." היא מחייכת בהתנצלות וחוזרת
למשרדה. הוא מביט אחריה, לטוש-עיניים. מעולם לא ניהל איתה שיחה
כל כך ארוכה ופרטית.
הוא מותש, מזיע, המום מהקלות בה השקרים החליקו מפיו, מאלתור
הדמות שהוא איננו. עדיין לפחות. הוא גם יודע שעכשיו, אחרי השיא
הזה, הרף עלה ויידרש עוד ועוד כדי לספק את הרעב, כדי להרפות את
המתיחה הנוקשה בבטנו.

ערב יורד על השיכון, נאבק באור המנורות הגדולות והכתומות.
שמיים כחולים כהים מתרחבים, שוליהם מוורידים מעל לקו הרקיע
המשונן של העיר. הוא לבוש במכנסיים קצרים אפורים, גופיה לבנה
ונעול בנעלי ספורט כחולות, חדשות. הזוג הראשון שלו מאז הצבא.
הוא מביט מטה דרך חלונו ורואה את גיא מסיים את הסיבוב השלישי
שלו סביב הבלוק. הוא מציץ בשעונו ומחייך. גיא משתפר. יש לו עוד
שני סיבובים. הוא יכול להתמודד עם שני סיבובים. הוא יורד למטה
בדיוק בזמן כדי לפגוש את גיא.
גיא מחייך במאמץ "היי, שלומי, מה המצב"?
הוא מהנהן חזרה בחצי חיוך.
גיא רץ במקום "אתה יוצא לריצה? בוא איתי."
הוא פתאום מאושר. הם מתחילים לרוץ על המדרכה, עוקפים זקנות
איטיות וילדים טיפשים.
הם רצים בדממה כמה דקות. הוא מרוכז כולו בניסיון לעמוד בקצב של
גיא, מתנשף, טיפות זיעה זולגות לתוך עיניו. "אני שמח שאני לא
היחיד בבניין שמתאמן, שלומי, חבל שלא ידעתי קודם שאתה רץ."
"התחלתי לא מזמן. הרבה בזכותך, האמת." "אחלה! אתה יודע, אנחנו
יכולים לרוץ ביחד, זה טוב לתחרות." "אה... אני לא חושב שאני
יכול להתחרות בך."
"שטויות, בהתחלה אתה תנסה להשיג אותי וזה ישפר את הסיבולת שלך
הרבה יותר מאשר אם תרוץ לבד, כי יש לך מטרה, יעד ממשי שאתה
צריך להשיג. יום אחד, הרבה יותר קרוב ממה שאתה חושב, אני אצטרך
לרדוף אחריך. רואים עליך, יש לך מבנה של אצן."
הוא מביט מופתע על עצמו "באמת?"
"בטח. אצן למרחקים ארוכים. אתה יודע איך עושים את זה. רוב
הריצה אתה שומר כוח, מתכנן, הכול בשליטה. אתה נשאר בדבוקות
הקדמיות, אבל עם פרופיל נמוך, כדי שלא יסמנו אותך כתחרות
אפשרית, ואף פעם לא מתפתה לפרוץ קדימה לפני הזמן ואז
כשהמובילים מתחילים להתעייף ורוב הריצה כבר מאחוריך, אז אתה
פותח מצערת ורץ בכל הכוח. כל היופי, שכולם יהיו עסוקים בלעמוד
בקצב של עצמם שעד שהם ישימו לב אליך זה יהיה מאוחר מדי ואתה
תחצה ראשון את קו הסיום."
גיא משתתק כדי להסדיר את הנשימה. הם נעים על פני הרחוב כמו
רוחות רפאים, לא ברורים, לא שייכים. הם הפרעה בקצב העצל של ערב
צעיר, חמים, מנוקד ניאון ואורות רמזור מתחלפים.

הוא יושב על האסלה בשירותים, מופשל מכנסיים. הוא בוהה דקה
בתקרה ואז שולח יד אל המפשעה שלו. הוא מלטף את הזין שלו
בתנועות ארוכות. הוא רואה אותה, את החיוך המתוק, החיוך הזה הוא
כמו לקבל מתנת יום הולדת כל יום. הוא שומע את הטון הרך של
קולה, מלטף את האוזן שלו, הוא מכיר את המשפטים הברורים,
הפשוטים שלה, איך היא הופכת כל בעיה לבהירה וקלה יותר.
עכשיו הזין שלו קשה והוא מניע את ידו עליו במחוות נדיבות, בקצב
קשוח. הוא רואה עיניים, עיניים גדולות וכחולות וטובות, טובות,
טובות... בכי ילד נשמע מהקומה למעלה והוא מאבד את הריכוז, הוא
מקלל בשקט ופוקח עיניים. הוא רואה את נעלי הספורט הכחולות שלו,
מרובבות בוץ. הוא חושב על גיא. גיא רץ, הכתפיים השריריות מסמנת
קו ברור על שולי חולצתו, המצח השזוף בוהק מזיעה, אגרופים
קמוצים נעים קדימה ואחורה והוא רואה אותו והוא מחייך אליו
וטופח על שכמו והוא מספר לו משהו אבל אי אפשר לשמוע ובינתיים
הראש שלו נשמט אחורה ומונח על הניאגרה והיד הפנויה שלו נשלחת
למקום ההוא מתחת לביצים שלו ואז שניהם לא לבד, הם מוקפים
ברצים, כולם בגופיות צבעוניות, ממוספרות, על כביש מדברי רחב
ושומם והם רצים והוא מרגיש את האדרנלין ממלא אותו, מזין אותו
ויש רחש אדיר ולא מובן כמו דהירה של עדר באפולו והוא יודע
פתאום והוא דוחף קדימה, בכל הכוח והוא נפרד מהדבוקה ועוקף את
המובילים אחד- אחד במאמץ גדול ומייסר ומענג והקצב שלו נעשה
קדחתני יותר ואלים יותר והוא מסנן נהמות נמוכות, חשוקות שיניים
והנה הוא הראשון, הראשון והם מתרחקים מאחוריו ומתערבלים זה
בזה, מסה לא ברורה וזניחה והוא לבד, מנצח, מניף ידיים באוויר
וצורח את כל השנים האלו החוצה בכוח אדיר...
הוא גומר, רועד.  

היא יושבת אל שולחנה ומביטה במסך המחשב בריכוז, הגבות הבהירות
שלה מתכווצות לצוות חשיבה מתוק להפליא והוא מניח יד רכה, כמעט
בלתי נראית על כתפה. היא מסתובבת אליו בהפתעה ומחייכת אליו.
"היי." "אמם... הבאתי לך משהו."
העיניים הכחולות שלה מתרחבות. "מה? תן לי לנחש." הוא מחייך
חיוך קטן ומחכה.
"ספר?"
"נכון" הוא צוחק, מופתע מעצמו. כמה זה קל.
"איזה ספר?"
"של מאיר שלו"
"יופי! אני אוהבת אותו." הוא מגיש לה את החבילה הצרורה הקטנה
והיא מפרקת את העטיפה בזהירות דקדקנית. הוא נהנה לראות את
האצבעות שלה משחקות.
"קראת אותו?" היא מביטה אליו.
"אהה... לא, עדיין לא."
"על מה הוא?"
"על אהבה, אני חושב."
"אויש, ברור שהספר על אהבה, אבל מה הרקע? מי הגיבור?"
"אני...יש בחור והוא אוהב בחורה אבל היא...הוא לא בטוח שהיא
תאהב אותו בחזרה ויש לה מישהו אחר ו..." "אתה יודע מה? אני
מקווה שהוא יזכה בה. תודה , מתוק."
היא מנשקת אותו על הלחי וכלום לא קורה. הוא לא מתעלף, לא מקיא,
לא מתפוצץ. רק קצת קופץ לו הלב. "אתה יודע, אנחנו הולכים
ל'מהפכה' בסוף השבוע, אתה רוצה לבוא?"
"אני לא שותה..."
"אתה לא חייב לשתות, רק להיות איתנו."
"טוב."
הוא הולך לשירותים ומשעין את הידיים שלו על הקרמיקה ומביט
בעצמו במראה.
קשה לו לזהות את האיש במראה - שיער קצוץ, אוזניים בולטות,
חולצה מעומלנת, השרוולים מקופלים למשעי. הוא מצמצם עיניים,
כאילו הוא יכול לגעת בזר מעבר למחיצה.
"שלום, אני גיא..." הוא מלמל.

הוא דופק על הדלת של גיא ואין תשובה. צל כבד מכסה את הלב שלו.
גיא תמיד עונה מהר. הוא דופק שוב. עוד רגע עובר וגיא פותח את
הדלת. גיא מסתכל עליו יותר מדי זמן לפני שהוא מדבר.
"אני מצטער, שלומי, אני יודע שאנחנו אמורים לרוץ אבל אני וחברה
שלי... בוא, בוא, תיכנס"
הוא נכנס פנימה והולך אחרי גיא לחדר השינה שלו. מזוודה שכובה
על המיטה הסתורה, דלתות הארון פתוחות לרווחה, בגדים מציצים,
מבוישים, מעל המדפים. גיא בוחר חולצות ומכנסיים בפיזור דעת
וזורק אותם אל תוך המזוודה באי-סדר, הולך וחוזר וידיו מתמלאות
ומתרוקנות.
"אני אומר לך שלומי, אתה חושב שאתה מכיר מישהו. שיש בניכם
כנות. ואני לא בן-אדם קנאי, באמת, יש המון דברים שאני מוכן
לקבל, רק דברי איתי. אבל להתגנב ולשקר לי? זה לא העניין עצמו
שמפריע לי, זה השקרים וההונאה, אתה מבין? רק שתספר! אבל לא,
היא חייבת את הסודות שלה..." גיא מביט בו והוא רואה לחלוחית
בעיניים שלו. הוא מרגיש בושה, אבל מעל לרגש הכבד והמתוק הזה
מתגנבת מחשבה חלקלקה וצרת עיניים - האם גיא יודע עליו ועליה?
"עזוב, אני לא רוצה להפיל עליך תיקים. אתה אחלה בן אדם, אבל
אתה לא מכיר את כל הסיפור ואני לא רוצה ללכלך עליה. אני אוהב
אותה. איך אפשר שלא? תשמע, אני עף לאוסטרליה לכמה זמן, לחברים,
לחשוב על מה אני רוצה מעצמי וממנה. אני אחזור מתי-שהוא ונצא
לרוץ, הא?"
"אתה תהיה בסדר?"
"בחייך, שלומי, עברתי דברים יותר קשים בחיים. אתה נופל וקם
ומנער את האבק וממשיך הלאה. שם למטה, בין השוניות, יהיה לי שקט
וזמן לחשוב על כל העניין. אתה יודע, לפעמים שקט זה כל מה
שצריך. אתה מסלק את הגורם שמרעיש לך באוזן ופוף! הכול מסתדר
במקום. תעזור לי פה עם הריצ'-רצ'."

הערב הוא הערב. הוא לא האמין שהיום הזה יגיע. כל חייו הוא פנטז
ורקם תוכניות שחיו ומתו בתוך ראשו ודווקא זאת, הבלתי אפשרית,
הטובה מכדי להתממש רוקמת עור וגידים מול עיניו. הוא עשה את
הכול נכון. הוא התאמץ והשתנה רק בשבילה וחיכה בשקט, בסבלנות
והוא לא עשה רע לאיש. לא. פשוט הגיע תורו. הוא בוחן את צדודיתו
במראה, מרוצה. הכרס הקטנה נעלמה ובמקומה מופיעה ערוגה קטנה,
עדיין לא ברורה וביישנית, של שרירים. והזרועות שלו התעבו, אין
ספק. הוא מכפתר את החולצה. הוא בחר אותה קטנה במידה, במיוחד.
עכשיו הוא מזליף בושם על הזיפים הטריים שלו, כמו שגיא הראה לו.
הוא יורד למטה ונכנס למונית. הוא מביט החוצה מבעד לחלון ומהמהם
לעצמו משהו, לא חשוב מה. שבוע שגיא איננו. הוא חושב עליו הרבה,
חושב על מה שהוא לימד אותו. כפוי-טובה. הוא מסלק את המחשבות
האלו מהראש מיד. עכשיו תורי. עבדתי קשה ולמדתי את כל מה שהיה
צריך. לא החסרתי אף פרט. התבגרתי באמת, אני מרגיש את זה בפנים.
אני אדם חדש וטוב יותר. אדם ראוי. עכשיו תורי. המונית עוצרת
והוא נכנס למועדון, לאט, בביטחון. היא צריכה להיות כאן. היא
אמרה ככה. הוא מפלס דרך, מתעלם מהם, תפאורה אנושית. הבסים
הבלתי נלאים מעצבנים אותו והאור האדום מציק אבל הוא לא מרפה
וסוקר את הקהל הלוך ושוב. הוא רואה אותה. יושבת על הבר, שמלה
שחורה, קטנה. נעלי עקב גבוהות. השיער שלה פזור. הוא אף פעם לא
פזור במשרד. הפה שלו מתמלא ברוק. הוא מתקרב לאט, ממצה את הרגע.
היא מדברת עם חברה. מתולתלת, כהת-שיער.
הוא תוהה מה יאמר לה, אבל הוא רוצה להפתיע את עצמו. שלושה
שולחנות מפרידים בניהם. היא נשענת אל החברה שלה, לוחשת לה
משהו. הן צוחקות. הן מביטות אחת בשנייה לרגע וצוחקות שוב.
ומתנשקות.
הוא נעצר. בהתחלה הנשיקה כמעט ידידותית אבל לאט-לאט היא צומחת
למגע רעבתני. המתולתלת אוחזת בשתי כפות ידיה את צידי פניה
היפים וידיה שלה מחופרות בתלתלים הכהים וגולשות אל הגב ונאחזות
שם בכוח. הוא בוהה בהן. באור האדום הנורא הזה קשה לו כבר לדעת
איפה אחת מתחילה והשנייה נגמרת. הן משמיעות קולות קטנים. ידו
עולה ומכסה את עיניו. הכביש הרחב, הארוך מתמלא במכוניות שחורות
ומבהיקות כמו חרקים שנעות מבולבלות בכיוון לא ידוע.
"הו. פאק! חרא, חרא, חרא! ...הכול מהתחלה."