ריזן טיפס על הסלע הניצב שחסם את דרכו, ידיו צרבו מחומה של
האבן שהשתזפה שעות ארוכות בשמש הקיצית. אגלי זיעה ניגרו על
בגדיו המרופטים ששרתו אותו נאמנה בחודשים האחרונים.
כשהגיע ריזן לקצה הסלע ראה סלע נוסף חוסם את הנתיב, "זו מעין
בדיחה בחלקים?" צווח בגרון ניחר אל השמיים. ריזן עצר לנוח
וחיפש מקום בו אולי יוכל לטפס על אחד המדרונות בינם הילך.
למרות שהעדיף את ההליכה בצל היה הערוץ היבש מלא סלעי ענק אשר
הקשו על ההליכה. ממקום גבוה יותר -חשב ריזן - הוא יוכל לצפות
למרחק ולתכנן מסלול עם פחות מכשולים.
הוא החל לטפס מעלה והאדמה בגדה בו פעמים רבות, הסלעים והאבנים
הידרדרו תחת רגליו והוא נאחז בכל דרך בקיר המצוק. לאחר שעה
ארוכה של טיפוס וקללות חרישיות הגיע ריזן כשכולו שרוט ונוטף
זיעה ודם אל רום הגבעה. במבט עילי היה הערוץ בו הילך מחזה
מדהים המים חרצו את הגבעות לעומק רב ובעקלתנות. לא היה לו זמן
רב להשתהות, החום היה כבד והמליחות שהזיע צרבה בעיניו וזרתה
מלח על פצעיו, הוא ידע שעליו להשיג מי שתייה בקרוב, המימייה
שלו התרוקנה כמעט לגמרי.
לפתע שמע רחש מאחוריו, ריזן נצמד לקרקע מאחורי שיח עבות ולא
האמין למה שראה. כעשרה צעדים ממנו חלפה משפחה של יצורים מוזרים
דמויי ציפור מהלכת, עורם היה גס כעור נחש וגובהם היה פי שלושה
מגובהו של ריזן. הוא מעולם לא נתקל בחיה מפלצתית כ"כ. ריזן
חיכה עד שהמשפחה המוזרה נעה הלאה ולאחר שחש כי בטוח לצאת
ממחבואו המשיך להתקדם צפונה עד לנקודה בה יכל לצפות על העמק.
המראה שנגלה לעיניו היה מדהים, בינות לערפילים הסתובבו בע"ח
שנכחדו מכל מקום אחר בטלסיה, חבל הארץ הקדמון לא סבל ממגע יד
אדם ולכן עדיין צמחו בו יערות קדמונים מעליהם עופפו ביראת אימה
ציפורי ענק. בכוון מזרח הבחין ריזן באגם קטן שדרכו הוחזרו קרני
השמש אל עיניו. לאחר שחישב את מסלולו ואת הסיכון הכרוך במסע
קצר זה, יצא ריזן לדרכו. את רב הדרך עשה בחסות החשיכה. יום
המחרת עבר בהליכה נעימה בשביל עפר שחצה יער קריר, קולות מוזרים
הדהדו ביער וריזן נזהר שלא להיתקל באף אחד מהמקומיים. לקראת
הזריחה השנייה בעמק הגיע ריזן אל שפת האגם והקיף בזהירות עדר
תאואי ענק כחולים אשר שתו ממי האגם. ריזן ישב לנוח על גזע עץ
כרות שנסחף לחוף האגם. בעודו טובל את רגליו במים ותוהה האם
שתיית מי האגם תהפוך גם אותו לענק כחול, הוא שם לב לפתע לכתם
צבעוני במרכז האגם. היה זה אי קטן וריזן חש משיכה מוזרה לצבעים
הבהירים שכאילו ריצדו מול עיניו, הוא דחף את בול העץ למים והחל
לחתור לעבר האי.

תגליות

ריזן היה שכוב על גזע העץ וחתר בידיו ורגליו כדי להגיע לאי כמה
שיותר מהר. הוא החל לשים לב לשני דברים. הראשון היה שצבעי האי
היו פרחים וציפורים צבעוניות, הדבר השני היה שמספר חיות מים
דמויות נחשים בעלי ראש פחוס החלו להקיף את בול העץ. ריזן חשב
שאם ישיר בקול החיות יעזבו אותו והוא החל לשיר "על ההרים
המקיפים /את עמק מירלנס /גרים שבטי הנוודים /... " החיות
התרחקו ממנו במקצת, כפי הנראה הייתה שירתו מעבר לסף הסבל של
אותם יצורי מצולות. כעבור שעה קלה של חתירה הגיע ריזן לחוף האי
בשלום, הוא הודה לגאליש שהביא אותו לחוף מבטחים.
ריזן ניעור לפתע וראה שהשמש שקעה לא מזמן, הוא שמע קולות
אנושיים אך התקשה להאמין שיש בכך יותר מאשר חיזיון תעתועים.
בחסות החשכה הוא התקדם אל עבר הקולות אך לפתע מעד על שורש שבלט
מהאדמה והוא נחבט בכוח באדמה. דקה לאחר מכן כבר היה ריזן מוקף
בשלושה גברים מגודלי זקנים, הם הקימו אותו על רגליו. "הוא לא
נראה לי מזיק" אמר הצנום בין השלושה "ניקח אותו איתנו" הוסיף.
שני הגברים הגדולים עשו כדבריו ואחזו בריזן ועזרו לו ללכת.
"אני יכול ללכת לבד" נאנק ריזן. "מה שמך ואיך נפל בגורלך להגיע
לאי הזה?" שאל אותו הגבר הצנום. "שמי ריזן ונמלטתי לאגם הזה
מפני החום כשלפתע חשתי משיכה מוזרה לאי שלכם, אז שחיתי לכאן.
אני מחפש רק מקום לנוח בו ואח"כ אמשיך בדרכי" הגברים הובילו את
ריזן לבקתת עץ שם חיכו נשות המשפחה. "את בניי כבר הכרת, זו
אישתי ,לוס, האישה היפה שיושבת ליד החלון היא אשת בני והילדים
הקטנים, גם הם שלו", כך ערך אבי המשפחה היכרות חפוזה לריזן עם
כל הנמצאים. ריזן קיבל בנימוס את הצעתם לארוחת ערב ומנוחה.
בבוקר יצא ריזן בלוויית האח הצעיר, בלין, לראות את האי. "היכן
אנחנו בכלל?" שאל ריזן. "אין לאזור הזה שם, זהו פשוט חבל ארץ
קדמון שנותר כמעט ללא מגע יד אדם וזמן. רשמית אתה בצפון עלטם
אך איש לא מגיע לכאן" ענה בלין "מזה 15 שנה זהו האי שלנו
ולפנינו היו כאן זוג ישישים שסיפרו לנו על תולדות האי הזה . הם
קראו לו קלסט והאגם פשוט נקרא האגם הגדול של עלטם (כנראה בשל
העובדה שהיה האגם היחיד בעלטם ). למקום נודעו סגולות מאגיות
ובין האנשים המעטים שביקרו כאן התהלכו סיפורי מסתורין ואימה.
האי היה לב האטרקציה בעיקר בשל פריחת האורפיזים. האורפיז היה
צמח דמוי שרך שגדל סביב עצמו ויצר צורות גליליות בממדים שונים.
בראש כל עמוד הייתה כיפה כמו שאתה יכול לראות עדיין" הצביע
בלין לעבר האורפיזים שמולם "במהלך שבועיים בחורף ושבועיים בקיץ
פורח האורפיז. לכל אורפיז יש פרחים גדולים בצבע וגוון שונה מכל
האחרים". "זה מחזה מדהים בוודאי " קטע אותו ריזן "חבל שפספסתי
את עונת הפריחה, אך מה הן הציפורים שעפות בין העצים?" "אלו לא
ציפורים אלא פרעפים" צחק בלין "פעם כיסו האורפיזים כל שטח באי
ובעונת הרבייה שלהם כל זוג היה מתכופף זה לעבר זה וכך מאביקים
זה את זה, אך האנשים שהגיעו לאי רצו שבילים שבהם יוכלו לטייל
אז הם כרתו מאות אורפיזים כדי לפנות מקום. האורפיזים שלא יכלו
כעת להגיע לאלו שמעבר לשביל פיתחו ברבות השנים דרך להתגבר על
מכשול זה. במקום פירות גידלו האורפיזים - זחלים. הזחלים אכלו
את עלי האורפיז ועזרו להם להתחדש. כשאכלו הזחלים מספיק הם היו
נופלים על האדמה ומתייבשים. לאחר הגשם ניעורו זחלי האורפיז
והפכו לפרחים מעופפים שכל מטרתם היא להעביר אבקנים מאורפיז אחד
לאחר ולאחר שסיימו היו מתים. יושבי האי שראו כמה דומים היצורים
הקטנים לפרחי האורפיז, החליטו לקרוא להם פרעפים." "פרעפים, מה?
אז ככה קוראים לכם" קרא ריזן וקרב אל אחד הפרעפים כשלפתע חש יד
חזקה מושכת אותו לאחור. "אל תנסה אפילו, הם לא טיפשים כ"כ -
האורפיזים. הפרעפים ארסיים מאוד והם לא יתנו לך להפריע למהלך
הרבייה" ירה בלין לעבר ריזן. ריזן הביט בהם במבט המום "אז
עכשיו רק אתם על האי ואין אף אחד אחר כאן?" "עכשיו רק מי שראית
נמצא על האי, פעם הייתה כאן גם אחותי אבל היא נעקצה ע"י פרעף
ולא הצלחנו להציל אותה" השפיל בלין את ראשו. "אני מצטער לשמוע,
אז מדוע אתם נשארים כאן?". "לאן נלך?" שאל בלין בנימת עצב
"ולך? יש לך משפחה?" שאל את ריזן. "לא ממש. הוריי נטשו אותי
ואת אחותי כשהיינו ילדים ואחותי נעלמה לפני כמה שנים, כשעליתי
על עקבותיה התברר לי שהיא נהרגה כשנפלה מצוק מעלק לפני מספר
חודשים, מאז אני משוטט." "וניסית לחפש אותה?" שאל בלין.
"איני יודע אפילו כיצד היא נראית פרט לעובדה שיש לה סימן דומה
לשלי על כף הרגל" ריזן התיישב לחלוץ את שאריות מגפיו. "תחסוך
ממני, בבקשה" גיחך בלין והמשיך "אני במקומך לא הייתי מפסיק
לחפש אותה". "והיכן אתה חושב שהיא נמצאת?" שאל ריזן בספקנות.
"בדרכך לכאן ודאי פספסת את הפתח לעולם שלמטה, בין שתי הגבעות
האפורות שבמערב, שם תוכל לחפש אותה. " "לא, אני עקפתי את
הגבעות אבל... אני... מתחת לאדמה אתה אומר? אני, אני מייד
הולך" מלמל ריזן. "בהצלחה" איחל בלין לעבר ריזן שמיהר אל בול
העץ שלו. "הוא אפילו לא תהה מדוע לא חיפשתי את אחותי " הרהר
בלין "בחור מוזר, בחור מוזר".

מתחת לאדמה

כשהגיע ריזן אל פתח המעבר בין העולמות, היה כל גופו אפור מאפר
הגבעה עליה טיפס. המעבר היה פשוט ירידה למערה מתחת לאדמה דרך
שער גדול ומעוטר בחיות מוזרות שנראו כהכלאות של מינים רבים של
בע"ח טורפים ובני אדם. השער מילא את תפקידו וריזן נמלא יראה
מפני הירידה למטה, אך במבט על חייו לא ראה מה יש לו להפסיד
והוא פסע פנימה. העולם בפנים הפתיע אותו, הכל נראה כמו מרכז
חנויות ענק וריזן נכנס לאחת המסעדות והזמין ארוחת צהריים.
בעודו סועד שם ריזן לב לבחורה שנעצה בו מבטים ארוכים אך הוא
החליט שיעזוב מייד לאחר הארוחה וכך עשה. ריזן בילה מספר ימים
בחיפושים עד אשר נתקל בקבוצת גברים שעבדו בהקמת בקתה קטנה,
ריזן הצטרף אליהם לעבודה וגם למשחק כדור לאחר מכן. הוא חש
חמימות בפעם הראשונה מזה זמן רב. הוא חש קירבה זרה לגברים אתם
בילה את רב זמנו, אט אט המשיכה הפכה לאינטימית יותר ויותר.
בלא ששם לב לכך, כל אותו זמן עקבה אחריו הבחורה מהמסעדה, היא
נמשכה אליו מרגע שראתה אותו והבינה שהוא מחפש אחר דבר מה נסתר
ממנה. משיכה זו גברה ככל שגברה מסתוריותו של הזר החדש. אך
כשגילתה את משיכתו לגברים לא יכלה לשאת זאת יותר. האישה רתחה
מזעם, היא הייתה מנהיגת חבורת נשים בעולם זה ולא הייתה רגילה
לאכזבות - והיא לא התכוונה להתחיל להתרגל אליהן עכשיו . החבורה
בהנהגתה הייתה קבוצה גזענית שלחמה נגד כל חריגה מהנורמה,
הגברים היו כעת בעדיפות עליונה ובייחוד הגבר החדש שהגיע מהעולם
שלמעלה. ריזן מצא עצמו במנוסה ביום המחרת, קבוצת נשים אכזריות
רדפו אחריו והוא נמלט אל עבר הפתח ועלה אל פני האדמה. חלק
מקבוצת הנשים הנקמניות המשיכו במרדף גם על פני האדמה דרך השער
ואל עבר היער הדרומי. חסר נשימה הגיע ריזן לקרחת יער בה הוקמו
ארבעה אוהלים של יערנים. היערנים היו עסוקים בחיטוב עצים
ושירה. הם ביקשו מריזן שיצטרף לשירתם. "אני .. לא יכול לשיר
אתכם עכשיו... יש כנופיית נש.. נשים שרודפות אחריי"
"נשים אתה אומר? כמה נשים?" שאל אחד החוטבים. "כתריסר נשים
חמושות מהעולם... שלמטה"
"גברים - לגרזנים, נראה לנשים האלו עם מי יש להן עסק, בוא בחור
תצטייד גם אתה" האיש הגבוה הושיט לריזן אלה וסכין קצרה קשורה
לשרשרת. ריזן הביט באלתו " איזו תועלת תביא לי זו במלחמה כנגד
מי שכבר מת? " שאל את החוטבים. "אם תצליח להמם אותן בעזרת
האלה, כל שעליך לעשות הוא לכרות את זרתות רגליהן ואז הן לא
תוכלנה יותר לעבור בשער ולעלות אל האדמה." ריזן לא תיאר לעצמו
שיבוא יום בו יוכל לכרות איבר כלשהו של דבר חי ובטח לא של
אישה, אך לא היה לו זמן למחשבות בהקיץ. כעבור זמן קצר הגיעו
הנשים למתחם המאהל והתנפלו על היערנים. הקרב היה אכזר ועיקש,
אחד היערנים שעמד קרוב לריזן נפל כשסכין נעוצה בחזהו. ריזן
התחיל לרדוף אחר אחת הנשים כשהוא אחוז טירוף וזעם, הוא לא
הרגיש את הסכין שננעץ ברגלו ואת הענפים ששרטו את פניו. הוא
נלחם באישה דקות ארוכות עד שהכריע אותה, הוא חבט בה עד שחש יד
אוחזת בו מאחור "זה בסדר בחורצ'יק, זו לא הדרך" החוטב התכופף,
הוריד את סנדלי האישה וקטם את זרתותיה. רוח חזקה נשבה לפתע
ולקחה עמה את האישה שהייתה לפתע קלה כעלה יבש. כשחזרו שני
הגברים לאזור המאהל ראו כי כמעט כל הנשים כבר הוכרעו ורק שני
חוטבים שילמו בחייהם. ראש כנופיית הנשים נמלטה אל אחד העצים
מפני שלושה חוטבים שרדפו אחריה. בחירתה הייתה כה אירונית כיוון
שבין חוטבי עצים, היו העצים המקום הכי פחות בטוח להסתתר.
בחבטות גרזן ספורות החל העץ לנטות על צידו והוא נחת בקול רעש
עמום שלווה בנאקת האישה שנקלעה בין העץ לאדמה בלא יכולת תזוזה.
החוטבים התקבצו סביבה לצורך קטימת הזרתות. ריזן התנדב לטקס
הקצר, הוא רצה להיות הראשון לראות את כפות רגליה של הבחורה,
היא חייכה אליו כשניגש אליה והוא קרץ בעינו לעברה. הוא חלץ את
נעליה והביט בכפות רגליה. הן היו נטולות זרתות. סימן הסהרון לא
היה שם אך ריזן הבין כי היא כלל לא מתה עדיין, הוא ידע דבר מה
שאף אחד אחר לא ידע עדיין והוא חשב כיצד יוכל להגניב את הבחורה
מבלי שהחוטבים ישימו לב לכך. הוא היה חייב להרוויח זמן ולכן
פנה ליערנים "חברים, היא לא הולכת לשום מקום, בואו קודם כל
נטפל בחברינו הפצועים ואולי נציל חיים, אני אשמור עליה
בינתיים" דבריו נשמעו הגיוניים לחוטבים והם פנו לטפל בפצועים ,
ריזן חיכה עד שהם פנו למלאכתם ובמאמץ רב חילץ את הבחורה הכלואה
ושניהם פנו לתוך היער הרחק ממאהל החוטבים. הם המשיכו לנוע עם
מנוחות קצרות גם במהלך כל הלילה עד שהגיעו למרגלות הצוקים
שדרכם הגיע ריזן לאזור זה לפני מספר שבועות. ריזן שם לב לעובדה
שבמהלך השעות האחרונות הוא והבחורה לא החליפו מילה והיו
מרוכזים במטרתם לצאת מהיער. לפתע פנתה אליו הנערה "מה חיפשת
בעולם שלמטה, חוץ מצרות?". "חיפשתי את אחותי" השיב ריזן, "אבל
לא מצאתי אותה, אולי במקרה ראית פעם מישהי עם סימן כזה על כף
רגלה?" ריזן התיישב על סלע קטן ושרטט באצבעו סהרון קטן עם
עיגול בקצהו.
הנערה ראתה את הציור "כן, אני לא זוכרת בוודאות איפה אבל היא
למטה, אני חושב שהיא ביער השורשים". ריזן קם על רגליו "אני
חייב למצוא אותה".
"ומה תעשו יחד? אף אחד לא יוכל להישאר זמן רב בעולמו של
השני".
"לא אכפת לי" לחש ריזן "העיקר שאראה אותה כמה שאוכל, אני אעשה
כל מה שיידרש לשם כך".
"אם כך יש לי דרך בה תוכל להגיע במהירות אל אחותך ואפילו לא
תתקל בחוטבים בדרכך".
ובלי לחכות לתגובתו של ריזן אחזה בו בחוזקה ודחפה אותו מעבר
לשפת המצוק.
בדרכו למטה עוד יכל לשמוע את צחוקה מהדהד באוויר...

(5.7.99)