אהרון ודניאל גרים בכפר קטן בן אלף שנים בממלכה העתיקה של
עירדורתנה.
דניאל מכירה את אהרון, הם אפילו מקושרים בקשר משפחתי עתיק
יומין. את סבתו היא זוכרת עוד מהזמן שהיתה ילדה, כשהיתה באה
להקריא לה סיפורים לפני השינה כשאביה היה צריך לבלות את הלילה
בעיר הגדולה.
אהרון אף פעם לא הבחין בדניאל, היתה עבורו מעין קרובה-רחוקה,
אחת מני  רבות, אחת מהכפר. מעולם לא דיבר אתה.
ערב אחד, בדרכו העירה להיפגש עם חבריו, עבר אהרון ליד ביתה של
דניאל, הוא היה הילך לו במין תחושה מהורהרת של דימדומים, בשקט
הכפרי היפה. מבולבל היה, וחיפש לו עניין לעסוק בו, מחשבות רבות
התרוצצו בראשו, אך היה זה בלבול מאלה הנפוצים אצל בני גילם של
אהרון ודניאל. ובעודו מהרהר לעצמו על מהלך חייו, הבחין בחלון
חדרה המואר של דניאל, הרהיב עוז והציץ פנימה אל החדר. דניאל
ישבה בחדרה, לבושה בחלוק לילה לבן, מוקפת בספרים עתיקים וכותבת
דבר מה לאורם של שני נרות. ההתרגשות תפסה את אהרון כמו במפתיע.
לראשונה הבחין כמה יפה זאת, הקרובה-רחוקה שלו, ועוד תחושה אחזה
בו, שלא ידע בדיוק מהי, אך מין רצון עז, כמעט קנאה, כי רצה הוא
שאת הדברים שאותם היא כותבת, תכתוב לו. וכשעלתה בו מחשבה זו,
הרימה דניאל את עיניה, לא מופתעת כלל לראות את אהרון בחלון
חדרה, הביטה בו במין מבט רך של הפוגה מכתיבה נעימה, ובראותה
אותו, כמו גם היא הבחינה בו לראשונה.
אהרון המשיך בדרכו, נבוך משהו, אבל המבט של דניאל לא עזבו ימים
אחדים. בימים האלה הוא לא ראה את דניאל בכפר, וגם לא חיפש
תירוץ לראותה, שכן חשש שאם יחליף עם זאת מילה - יעלם קסם המבט
בחלון.
שבעה ימים חלפו מאז, ואהרון מצא עצמו יושב בחדרו הצפוף, שאותו
חלק עם שני אחיו הקטנים, ומוריד אל הכתב את תחושותיו, ישב לו
צפוד בפינתו בשעת לילה מאוחרת, אחיו הקטנים נושמים נשימות
ישנים, ולאורו של בדל נר כתב לדניאל, כתב לה סיפור על אבירים
קסומים ואהבות רחוקות, ועשה זאת אך ורק בשביל לכתוב לדניאל
וקיווה שאולי היא, שוב תשב בחדרה, מוקפת בספריה המסתוריים,
ולאור שני נרות תשיב לו דבר.
בערב שלאחר מכן, יצא אהרון את ביתו, התגנב לביתה של דניאל,
והניח את פרי כתיבתו על אדן חלונה של דניאל. לא חלפו שתי
יממות, ודניאל החזירה תשובה למכתבו של אהרון, היא נתנה לו את
מכתבה ברגע של היסח דעת, כאשר באה לבקר את סבתו, בתירוץ של
ביקור נימוסים. אהרון לקח את המכתב ורעד עבר בו. הוא ביקש
לקרוא את מלותיה במקום מיוחד, הוא יצא לשדות אשר בין הכפר
והעיר, ושם מתחת  לעץ דובדבנים ישן, כשמצידו האחד הוא רואה את
צריחי העיר ומצידו השני את כנסיית הכפר המפורסמת, הוא פתח את
המעטפה המיוחלת וצלילים של אהבה עטפו אותו, מוסיקה שמיימית כמו
נשמעה מכל עבר ועטפה אותו בחום, צלילים שבאו מנפש יודעת אהבה,
שכן תווים היו בתוך המעטפה ולא מילים, ואהרון יכול היה לשמוע
את המוסיקה, אף על פי שמעולם לא גילה עניין מרובה בשעורי
המוסיקה שאביו נתן לו מילדותו. וכוחה של המוסיקה היה ככוח המבט
הראשון שהחליפו דניאל ואהרון.
באותו יום כתב אהרון מכתב נוסף לדניאל, שהיה מעין תשובה
למכתבה, ובו סיפר לה על הרגשתו כאשר קרא את מכתבה, וצירף כמה
תווים, אשר יחדיו הגו את שמה ונשמעו לו כמו נשיקה.
ושוב, עד מהרה קיבל אהרון תשובה למכתבו, והפעם יותר מההתרגשות
שאחזה בו לשמע המוסיקה החודרנית והיודעת, התרגש אהרון מעצם
הידיעה שלו היא כתבה, עבורו היא ישבה בחדרה הגדול בחלוק לילה
לבן בין ספרים, ספרי תווים מן הסתם, ולאור שני נרות היא כתבה
לו.
וכך ימים רבים המשיכו השניים להתכתב - היא במוסיקה והוא
במילים. והמילים כמו מוסיקה והמוסיקה כמו אהבה. ובכפר, כמו
תמיד, לא החליפו מילה, אף לא ניסו להיפגש, כמו ידעו שניהם
שחוזקה של הברית ביניהם תלויה ועומדת על מילים ותווים שמקומם
על הנייר. וכשפגשו האחד בשני בכפר היו נפגשות עיניהם, כמו לא
רוצות לעזוב, אבל רק לשבריר שניה.
וכך היה להם לשניהם דבר מה שמילא את יומם בציפייה, שנתן תוכן
אמיתי לסיבת קיומם. ובשגרה - היו כמרחפים מאושרים בין שאר
היצורים החיים בכפר, במחשבתם קודח המכתב הבא שיש לשולחו או
לקבלו - ציפייה מאושרת ואוכלת.
ביתו של אהרון היה מרוחק מביתה של דניאל מרחק 70 צעדים, אך
המרחק ביניהם היה גדול מזה. כה גדול עד כי היה עליהם להתכתב
כזוג אוהבים שכותבים האחד לשני מארצות רחוקות.
באחד הימים לא יכל יותר אהרון לשאת את הריחוק מהאשה אשר נהפכה
לאדם החשוב לו ביותר בעולמו, הוא ביקש מדניאל לפוגשו בשעת לילה
מתחת לעץ הדובדבנים אשר בשדות בין העיר לכפר. הוא רשם שעה ויום
שעליהם להיפגש ושם את המכתב על חלונה של דניאל.
ביום הפגישה היתה דניאל מוטרדת וליבה ניבא לה רעות. היא ידעה
כי עליה לפגוש באיש זה, אשר מכתביו כה פוגעים ורגישים, כה
מדויקים ודוקרניים, וכל כך עבורה, אבל ידעה שהיא לא יכולה
לראות באיש אשר כותב אותם בשר ודם. יכלה לראות אותו כמוסיקה
אשר ממלאת אותה, ואת המוסיקה שראתה, נתנה לו מתנה במכתביה.

לאחר שנפגשו דניאל ואהרון, המשיכו להתכתב, אהרון כתב לדניאל את
ליבו, דניאל כתבה תווים, ואהרון לא הצליח לשמוע את המוסיקה
מהתווים. אחרי זמן קצר הפסיקה דניאל לכתוב תווים, ונשתמרה בה
רק תחושה של מוסיקה גדולה שנגמרה ואהרון הבין שהמוסיקה שהיתה,
צריכה היתה להישאר מוסיקה.
דניאל ואהרון לא דיברו ולא התכתבו יותר לעולם.