הבמה, האורות, הצעקות, האנשים, תלבושות נוצצות (אל תדאגו, לא
כל הסיפור ככה, תנו לי קצת להתלהב), איפור, מאחורי הקלעים, מתח
באוויר.
נו, שתסתום ת'פה כבר.
שיתנו לי לעלות.
זהו.
סיימה לשיר.
עכשיו תורי.
הנה, הם מציגים אותי ואני עולה לבמה, עכשיו זה הרגע שלי...
יש! עשיתי את זה! סוף סוף זה מאחורי. עכשיו רק מחכים לתוצאות.
כן... נו... מה?! מה מקום שני?! הייתי הרבה יותר טוב ממנה!!!
זה לא פייר!!!
שוב אותו חלום. אני לא יכול להוציא אותה מהראש. 17 שנה עברו,
וכל פעם שאני רואה אותה בטלוויזיה חוזר לי הסיוט הזה.
אני לא אומר שהיא לא כשרונית. היא גם מאד נחמדה. כשהגעתי
לאודישנים הראשונים לבראבו, אמא ניסתה להרגיע אותי, אבל הייתי
לחוץ פחד. לא רציתי לדבר עם אף אחד. ואז היא יצאה משם וילדה
אחרת נכנסה. היא ראתה שאני מפוחד וישר ניגשה אליי. היא חייכה
ואמרה לי שאין לי מה לדאוג. לא יודע מה היה בה, אולי הקול
המהפנט שלה או הזוהר שלה, אבל משום מה, זה הצליח.
כעבור שבוע קיבלתי הודעה שהתקבלתי. השלב המקדים היה קל. ואז
הגיע הגמר. הייתי בטוח שזה בכיס שלי. כל החברים בבית הספר ידעו
שאצליח. אמא, אבא וכל המשפחה האמינו בי ותמכו בי. אבא אפילו
הפציר בי להישאר בבית להתאמן במקום ללכת לבית הספר. וגם המורה
הסכימה.
ואז הגיעו התוצאות.
מאז, כל עולמי חרב. החברים צחקו עליי, אנשים ברחוב זיהו אותי
בתור זה שהפסיד, ההורים ניחמו אותי, אבל ראיתי את האכזבה
בעיניהם. הייתי מסתגר בתוך עצמי. נזרקתי מבית הספר בגלל
שהפסקתי לבוא, ובשלב מסוים גם ברחתי מהבית. לא יכולתי להיות
יותר עם האנשים האלה.
חייתי ברחוב וכשהייתי אוסף מספיק כסף, הייתי יושב באיזה חדר
מסריח בבית מלון. לא הדרדרתי לסמים, אני ילד טוב, אני לא יודע
מה זה. אבל הייתי מקבץ נדבות ופה ושם מכייס אנשים.
מה קרה עם מקום ראשון, אתם שואלים?
היא, כמובן, השתתפה בבראבו העולמי ו"ייצגה אותנו בכבוד". היא
לא זכתה, אבל היא הגיעה למקום גבוה. מאז, לא ירדה מהמסכים. זה
התחיל בפרסומות, אח"כ תפקידי משנה בסרטים ישראליים, דוגמנות,
סדרות ישראליות, תפקידים ראשיים, ועכשיו גם התחילה להופיע
בהוליווד. אה, וכמובן היא הוציאה דיסק. היא לא כתבה אף שיר.
מספיק ששמה תמונה שלה על העטיפה עם מחשוף נדיב, וכולם קונים.
כל פעם שראיתי אותה, עלה לי החשק לעשות את זה.
פעם אחת ולתמיד לשים קץ לסיוטים שלי.
תכננתי את זה עד לפרט הכי קטן. ביררתי מתי בדיוק היא תהיה
ואיפה, וארבתי לה כשיצאה מהבכורה של הסרט החדש שלה. היא היתה
נוצצת, כמו תמיד. הייתי מוכן לזה. שחררתי את הנצרה של האקדח,
אבל לפני שהספקתי לשלוף אותו, העולם החשיך. הרגשתי חבטה ברצפה
וכשפתחתי את עיניי מצאתי את עצמי בחדר קטן על מיטה מרופטת
מאחורי סורגים.
בחוץ יש שומר ושמעתי מהטלוויזיה את החדשות. "...ניצלה היום
ברגע האחרון, כשאלמוני ניסה להתנקש בחייה. היא ניצלה בזכות
תושייה של עובר אורח שהבחין במתנקש וחבט בו בראשו..."
ככה זה.
תמיד אני נכשל.
במשך חודש שלם היא הופיעה בטלוויזיה וסיפרה את הסיפור שלה. כמה
שהיא פחדה, חששה, כמה שהיא מודה ל"אזרח השנה".
עדיין לא היה המשפט שלי, אבל ההערכה היא שאני אקבל לפחות 5
בפנים, פלוס עבודות שירות.
ואפילו לא הצלחתי לעשות מה שרציתי.
שבועיים לפני זה, דיברתי עם מקום שלישי. אני רואה אותו לפעמים,
ישן לו על אותו ספסל בגן. ביקשתי ממנו שיעזור לי, אבל הוא לא
הסכים. הוא אפילו איים שילשין עליי. הוא יעשה הכל בשביל תהילה.
אז רצחתי אותו. בעיתון המקומי היתה כותרת קטנה בעמוד לפני
האחרון "חסר בית נמצא מת". בכתבה עצמה, שהיתה מיקרוסקופית, היה
רשום שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בזיהוי גופתו של האלמוני.
גופתו של האלמוני!!!
מקום שלישי = אלמוני!!!
המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות. לדעתי, יותר בכיוון של חוסר
אכפתיות.
אבל כשרק העזתי לחשוב על לרצוח את מקום ראשון - פתאום "אסון
לאומי". "ניצלה בנס". "סיפור המאה".
ככה זה, לתהילה בגיל צעיר יש שני צדדים...