התיישבנו על חוף הים לכמה דקות. רק כמה דקות, כמה שניות, כמה
קצת רגעים. כמה הרבה רגעים.
זה פשוט מדהים, להסתכל אי שם מעבר לים ולראות באופק איזו יבשה
רחוקה ומסתורית, מוקפת במים כחולים-תכולים-ירוקים. זה גורם לך
לשכוח, לברוח. זה גורם לך לרחף שם רחוק, אבל זה גם גורם לך
לרצות בסופו של דבר, איכשהו, מתישהו, לחזור. להמשיך. לא רחוק
ממני עוברת ספינה גדולה באיטיות במים, והמחשבות בראש מפליגות -
עבר, הווה, עתיד - הכל סלט אחד. מתערבב טוב טוב עם טעם
חמוץ-מתוק של זכרונות, עם קומץ של שאיפות ועם שיר שנתקע לי
בראש. ככה, מתערבב בראש, ובינתיים, הספינה כבר נעלמה ואיתה -
כל קשר למציאות. זה ממש להיות בעולם אחר, עולם ריק. עולם שבו
מילים עוברות לידך, יושבות איתך ומעשנות סיגריות מוזרות. זה
עולם שבו מחשבות רוקדות לך ריקודי בטן ואתה, אתה... נוח לך.
כבר ערב. כמה דקות הפכו לכמה שעות טובות מאוד, והזמן טס כמו
שרק הוא יודע. בינתיים, הרבה ספינות הספיקו לעבור. עם הרגשה
טובה בלב ובפה, אני חוזר למציאות.