חושך. חדר סגור וחשוך במקצת. שם, בפינה של החדר, על קצה המיטה,
נשענת לה ילדה על הכרית. היא מסתירה את פרצופה, למקרה שמישהו
יחזור הביתה ויראה אותה בוכה... חצי שעה לפני, היא הרגישה שהיא
מתמוטטת, ופרצה בבכי... שנמשך עד עכשיו... ומי יודע מתי זה
יגמר... היא ממלמלת "מוות... מוות... קחו אותי מכאן...
רחוק..." ובוכה. היא לא החזיקה מעמד, היא נשברה... היא לבד ולא
יודעת מה לעשות... שם, לבד, בפינה של החדר, היא שוכבת כבר חצי
שעה ורק בוכה ולא יכולה להפסיק... היא חלשה וקטנה. בסה"כ ילדה.
קטנה. בוכה... פעמון בדלת - מישהו הגיע. היא יודעת שאסור שיראו
אותה ככה, עם האיפור השחור מרוח מרוב בכי, וכשכל הכרית רטובה
מדמעות... היא מסתתרת מתחת לשולחן, מפחדת... היא יודעת, שאם
ההורים שלה יראו אותה ככה, הם יהיו בטוחים שמשהו לא בסדר אצלה,
כי הם כבר חושדים שהיא לא אוכלת, לא מדברת, לבד... עוד צלצול.
היא מתה מפחד מתחת לשולחן... ואז - הדלת נפתחת. היא שומעת
דיבורים. ההורים שלה חזרו. היא נועלת את הדלת ומכריחה את עצמה
לא לנשום בכבדות, כדי שהם לא ישמעו. אבל עוד שומעים אותה... אז
היא מכריחה את עצמה לא לנשום, בכלל... היא שוכבת מתחת לשולחן
ולא נושמת... ואז, זהו. נגמר. היא מתה... היה חסר לה אוויר,
היתה חסרה לה... אהבה... היה חסר לה חיבוק אחד, שהיה יכול
להחזיק אותה שם בחיים... ההורים שלה שואלים אם יש מישהו בבית.
אין מי שיענה. הם עולים ורואים דלת סגורה. הם ישר חושדים שמשהו
לא בסדר עם הבת שלהם... הם דופקים בדלת ואין עונה. עוד ניסיון
ועוד שתיקה. ואז הם פורצים את הדלת... ורואים הכל... את ביתם
שוכבת לה חסרת חיים על הרצפה, שם, מתחת לשולחן... את הכרית
המלאה בדמעות, את האיפור השחור מרוח על כל הפרצוף, את הדפים על
השולחן מלאים ב"מוות... מוות"... והם מבינים שהם איחרו... ושם
היא מונחת לה, שוקעת בעצב תמידי שרודף אותה גם אחרי החיים, גם
במוות.