טבריה, מחר אולי רמת הגולן, הפעם אחרונה שהייתי כאן, היתה
איתך...
געגוע לא מובן, ינואר 2003, איש עייף מביט בראי מולו, שקים של
עייפות מתחת לעיניים, אחרי אמבטיה מאוד ארוכה, שומע את הדופק
של עצמי מתחת למים, מתגבר ונחלש חליפות, לפי המחשבה שעוברת לי
בראש, את נמצאת שם, גם בתוך הראש שלי, בתוך הדופק, לא מכיר
ומכיר אותך, אוהב אחרת ושוכח, שוכח אחרת ואוהב. כבר פעמיים
ניסיתי לכתוב אוהב ויצא לי אובה, שזה הכי קרוב שאני מגיע, אני
אובה אותך. זה כבר המון זמן לא יוצא לי אחרת.
אני אובד אותך... רואה אותך חולפת. לא סבבה, לא כיף לך לראות
אותי. טוב, אז גם לי לא טוב לראות אותך - עוד כואב מדי, עוד
קיים מדי, פועם.
אני בורח, לא יכול ככה יותר, והיא, היא יודעת ושותקת, היא
אוהבת אותי, חכמה... יודעת שאני עדיין לא שלה... אולי לא
אהיה.
ואת במיטתך לבד? אל תעני - זה לא משנה.
כל המשפחה פה, חוץ ממך. את נשארת בתל-אביב. ואני לבד, מול
המחשב, מאבד את המילים בתוך המסך. התגעגעת? גם אני.
את הרי לא תגידי לעולם, אני הרי כבר מכיר אותך, אנשים לא
משתנים, רק הנסיבות משתנות, הפחד הוא מוביל, גם אותך, גם אותי.
עדיף יבשה מאשר ים סוער, עדיף בית אבן ולא אוהל.
יצאתי לחפש זהב, מצאתי, לא הרבה ולא רק זהב, גם פחם ואפר, גם
אבנים טובות
ופסולת. ובדרך, אהבתי את עצמי.
ושנאתי את עצמי, מצאתי, איבדתי, שוב מצאתי ושוב לא.
והנה, חזרתי להתחלה.
מול מחשב 130, בבוקר, לבד.

אושר,
יומולדת שמח.
               מוש.