לפני שנים רבות, בארץ שמיקומה המדויק לא עקרוני לזרימת העלילה,
חיה נסיכה. לא נסיכה יפה במיוחד, או מיוחדת, וגם לא חכמה (היא
הייתה 3 יחידות במתמטיקה). אבל עדיין באה משושלת מכובדת של
מלכים ומלכות. לפחות כך סיפרו לה מידי פעם הוריה, שנהנו להתרפק
על עברה המפואר של משפחתם.

היגיע היום, ולנסיכה מלאו 16 חורפים. ולפי המסורת, כך אמרו לה,
היגיע זמנה למצוא חתן.
החתן היה חייב להיות ממשפחה מכובדת. הוא היה חייב להיות עשיר
מאוד ובעל מורשת עתיקה. אז המשרתים המלכותיים שלחו כרוזים לכל
המדינה, "הנסיכה מחפשת חתן. הוא חייב להיות עשיר ובעל שם."
אז היגיעו כל מיני נסיכים. רובם התפתו להיכנס למשפחה המכובדת
בגלל כל הסיפורים על עושרם, חלקם רצו את התהילה, ואחדים חיפשו
אהבה אמיתית. אבל אף אחד מהנסיכים לא מצא חן בעיני הנסיכה,
שחיפשה טיפוס אחר. יפה. שקט. בעל מבט עמוק ולב זהב.

אז היא החליטה לעזוב את הממלכה, את הבית, הביטחון וחומות הברזל
שהקיפו את חייה ולמצוא בעצמה את האביר שלה.
היא שוטטה שנים ברחבי העולם ולא מצאה איש שהתאים לפנטזיה
שבדימיונה.

יום אחד, היא נכנסה לפאב קטן באיזור קטנטן. ליד הבר ישב איש
מכופף וניגן בשקט במפוחית. הוא הסריח מבירה, אפטרשייב זול ועוף
בגריל. מין שילוב של שלושתם. היא הביטה בעיניו הפוזלות ובכרס
הנשפכת מכל הכיוונים וידעה מיד: הנסיך שלי. הם התחתנו באותו
ערב.
זאת אומרת, היא התחתנה, הוא התעלף קצת לפני שהיה תורו להגיד
כן.
הם עברו לגור בעיירה הקטנה בה נפגשו. והיא חושבת שהיא מאושרת.

עד שמידי פעם היא נזכרת בבית, באבא ואמא וכל הנסיכים, וחושבת
לעצמה:

                                 "אילו רק... "