מה שהפלת התחלק לשני חלקים, ואני לא נשברת,
אותי אף פעם לא החזיקו,
אני רק מקנאה, בטעם הנפילה, ברצון הרחמים של אלו המנסים לתקן,
בצבע הדם, באמת התהום, בכאב ההתמסרות, בתשוקת האובדן.
מוריאל מאמינה ששני אנשים יכולים לאהוב, אבל היא לא יכולה
להבין איך הייתם
שני חלקים של אותו השלם.

ליונתן יש יופי של הנסיך הקטן, וזה עושה לו מראה מתוק
של ילדות ותום, עם אסוציאציות מרעידות של מוות.
בטח אפילו אין לו קסם, ליונתן, שתי עיניים קטנות ושיער שנעים
לגעת. מדים של צופים,
בדים חצופים שטיפס עליהם וליכלך בכתמי צבע אדום וסגול, כי סגול
זה תמימות וכחול זה בנאליות וחום זה העיניים של יונתן כשהוא
מסתכל על העצים שלו. אולי הוא שתל אותם, ביום אחר,
בזמן רחוק, עד שנהיו כהים וקשוחים, ועכשיו מפחיד אותו שנדמה
שהם גדלים מעליו והנה יכסו אותו ולא יוכל לראות כלום בעיניים
הקטנות שלו ובעולם החד שלו עם הגבולות הסגולים
והנערות עם העיניים הכחולות שאומרות שהוא יפה כמו איזה נסיך
מאיזה ספר שלא קרא.
מוריאל לא יודעת את שקרה. שאבד התום.
מוריאל הסתכלה על הציור של רונה, נבהלה, אמרה ש"הנסיך הקטן זה
קו אדום".
מוריאל כנראה לא מכירה את יונתן.

מה שהפלת את לא מנסה לתקן, רק מציירת זיכרונות, רק מתעדת ימים
שעתידים לקרות, לילות.
את לא מניחה לי לאהוב אותך, את צודקת, אין בי נחמה.
אני רק כותבת שירים.