אני אוהבת בוקר.
בוקר של ערפילי תחילת יום. בוקר של שש, של ציוצי ציפורים חלשים
ואוויר שעוד זז, לפני מכוניות, לפני יותר מדי שמש, לפני רעש
חזק מדי וילדים רצים.
גבר שאני כמעט לא מכירה אומר לי שהוא אוהב אותי. המאוורר מרעיש
חרישית. העור דביק מזיעה.
הוא נרדם, עפעפיים סגורים מעל עיניים עייפות מדי, ריסים ארוכים
להחריד.
חתולה שחורה על אדן המרפסת. ממרחק כזה ותאורה אחורית של יום
עולה לא רואים תווים, נראית כמו פסל שמישהו הביא איתו מאיזה
טיול. הוא מלטף לי את הראש. עוד לא נרדם.
החתולה עולה למיטה והוא מתהפך ללטף אותה, חובט על הבטן קולות
מזמינים. הוא רוצה לכתוב אבל מהורהר מעייפות, המחשבות רצות מהר
מדי, היום הוא היה מאושר.
העט חורק, עורב קורא בחוץ. רעד עובר בי, פעם שנאתי עורבים,
סיוט מגיל עשר. מתמכרת למגע ציפורניו בקרקפת, מאבדת לרגע
ריכוז. עשן מתמר מאצבעותי, ברגעים כאלה אני אוהבת לעשן. הוא
מתמתח לכיווני, מזכיר שגם עכשיו הוא נמשך.
העיניים שלו פקוחות לרווחה. אזעקה קורעת את הדממה. הוא מחייך,
מתקרב. שקט. רק טרטור חרישי של מאוורר, עשן אפור מתמר, קול
נשימות וקול חפצים מונחים על המדרכה למטה, יש המשכימים קום.
תיכף אסגור תריסים, הוא לא אוהב אור.
מכבה את הסיגריה במאפרה ירוקה ועוד שניה אתן לו לקרוא. נשיקת
לילה טוב ואני מתכרבלת בשמיכה, מפנה את הגב.
הוא יהיה שם כשאקום.
10.8.03
|