אין לכם מושג כמה דברים נפלאים אפשר לעשות עם שקית ניילון.
אפשר לקחת איתה הביתה מוצרים מהסופר, אפשר לזרוק בה את הזבל,
אפשר לעטוף בה דברים כדי שלא יתקלקלו...
הרבה, אפילו המון. ובכלל, שקיות הן המצאה גאונית: הן כ"כ קלות
משקל, וכמעט חסרות נפח,
אך עם זאת יכולות להכיל כ"כ הרבה! עד לפני 50 שנה יכולת לראות
שקיות ניילון מתגלגלות להן
לאורך הרחוב, סתם כך בלי השגחה, אתם מאמינים? שקית ניילון שלמה
וטובה לשימוש,
זרוקה לה כך בלי שאיש יאספה. אך היום המצב אחר לגמרי: שקית
ניילון בודדה היא יקרת המציאות.
בערבי שבת הילדים הקטנים מצטופפים סביב בני דורי כדי שנספר להם
על הימים של פעם, הימים היפים בהם היו כמעט אין-סוף שקיות
בסופה של כל קופה בסופרמרקט, ויכולת לקחת כמה שרצית, בכל מקום
השתמשו בשקיות. בשוק, בכל החנויות כדי להכיל ממש הכול, אלה היו
ימים כל כך טובים.
הבעיה התחילה בתחילת המאה, כשאנשים נעשו מאוד מודעים לאיכות
הסביבה. ה"ירוקים" אמרו ששקיות ניילון הן דבר מאוד מסוכן משום
שלוקח להן המון זמן להתכלות בטבע ושהן פוגעות באדמה ובבעלי
חיים בים וביבשה. איזה שם רע הם הוציאו לשקיות! וכולם קנו את
זה.
זה התחיל עם מיסים על שקיות, וכבר לא יכולת לקחת כמה שקיות
שרצית בסופר.
אבל "נרדמנו בשמירה", לא עשינו כלום עד שבסוף התרגלנו, כמו
שמתרגלים לכל דבר.
אבל זה לא היה הסוף, הגדילו את המיסוי, ונעשה מאוד קשה למצוא
שקיות, רק ברשתות גדולות עוד היה אפשר למצוא כמה, אבל רק אם
הגעת מוקדם, כי אחרת נגמר. אחרי תקופה ארוכה בה היה קשה להשיג
שקיות הממשלה עברה ממיסים לחוקים: נחקקו חוקים נגד שימוש
בשקיות שלא לצורך טיפול בחומרים מסוכנים שאסור שידלפו, אז
אנשים רימו, וייצרו בסתר,
וכתגובה הממשל הטיל עונשים קשים - קנסות כבדים, מאסרים ארוכים,
זה היה נורא.
עכשיו כבר התרגלנו, אנחנו משתמשים בקרטונים מנייר עיתון ממוחזר
כדי לקחת קניות מהסופר, זורקים זבל במיכלים מפח, ובעיקר
מתגעגעים... זאת אומרת מי שזוכר מתגעגע, הזקנים בעיקר,
כמוני, אלו שעוד זוכרים את החוויה של ללכת הביתה עם הקניות
מהסופר בשתי שקיות כבדות
או, הימים הטובים.
למי אכפת מדולפינים וצבי ים, פרות, גמלים ויעלים, עולם ללא
שקיות ניילון
הוא עולם שלא שווה לקום בבוקר בשבילו.