אני אמיצה.ככה אתם חושבים.
האמת היא שאני הכי פחדנית בעולם.

אין לי אומץ להתעמת עם אמא שלי, להגיד לה פעם אחת ולתמיד מה
אני באמת חושבת,ולא לצאת מהויכוחים איתה חסרת אופי כמו תמיד.
מאבא שלי כבר התייאשתי-אבא,הוא לא.
החברות שלי-מי הן בכלל?
לאן נעלמו כשהבנים בסביבה,כל המסכות שלהן,ורק אני-נקייה.
ופחדנית.
לא אגיד להן את האמת.
אצחק כי צריך ולא כי זה מצחיק.

וכל הבנים שפגעו בי,השאירו אחריהם הרבה מספרים ומעט רגש,
הרבה מילים,וקצת,בקושי,אהבה.
אני פוחדת לעשות דברים כי מה יגידו.
כן אני כמו כולם.
לא מורדת כמו שאני מתיימרת להיחשב.
כואב לי כשכועסים עליי או כשחושבים עליי דברים רעים.
כואב לי גם כשמגיע לי, גם כשבאמת עשיתי דברים רעים.

הרגישות שלי גובלת בבטיפשות,פעם אמרו לי.
את בוכה מהדברים הכי קטנים,שלאחרים היו בקושי מזיזים את הריס.

אני פוחדת להתמודד עם מציאות מאכזבת,לכן אני בורחת לחלומות
מתוקים.
זה אירוני,כי אחר כך אני מאוכזבת מזה שיש לי הרבה חלומות ומעט
מציאות.

אני פוחדת מהאמת בגלל זה אני משקרת.
אני פוחדת מכישלון,בגלל זה אני לא מתמודדת טוב גם עם הצלחות.
אני פוחדת מזה שאין בי כלום,ובגלל זה אני צועקת ,ובוכה,
ומעשנת.

אני רק בת 17, ויש בי כל כך הרבה פחדים שמספיקים לחצי מדינה.
וזה עוד מצחיק שאתם חושבים שאני אמיצה.