לעזאזל, אפילו דף ועט אין לי. מה, דיכאון כזה, לא תכתבו? אולי
זה פחות עניין של דיכאון ויותר עייפות נפשית. אין לי כח לזוז.
לא שיש לי גם משהו ששווה לזוז למענו. אלהים, הפתטיות פשוט
נוטפת ממני. יושבת כאן בסנטר ב-1 לפנות בוקר, בלי מקום לישון
וחולה. אווו... סקסי. קשה להאמין שאף אחד לא היה קופץ עלי כאן
ועכשיו. משהו. אני מרגישה שאני גוססת. למעשה, אני יכולה להיות
כמעט בטוחה בכך. ופשוט כל הזמן חוזר לי בראש המשפט הזה מהשיחה
האחרונה שלי עם אל, שאני מרגישה חולה גם כשאני בריאה, ומרגישה
גוססת גם כשאני חולה, ומרגישה תקווה כשאני גוססת. רק שלהבדיל
מהשיחה הזאת, עכשיו אין לי חבר מקסים שאוהב אותי. אין לי דירה
משלי. אין לי אפילו כח לכתוב את זה, מה שזה לא יהיה. |
