פעם. עכשיו אני מסתכלת אחורה ואני רואה מין קיר של צללים
שמפריד בין החושך לאור, אני כמובן נמצאת בצד החשוך.

אני, המשחזרת שוב פעם את השנה האחרונה, מה שאני זוכרת ממנה,
אני משחזרת קצת אחורה.  לפני שנה הייתי הילדה החייכנית והשמחה
שלא הייתה צריכה להעמיד פנים לפני אף אחד, היא הייתה הצבד
המואר של החיים שלה, קיר הצללים בכלל לא היה קיים, הכל היה
במין מישור ירוק עם שדות על גבי שדות ופרפרים שמדי פעם עפו
לידי. במשך חצי שנה בנו לי את קיר הצללים, מין קיר שהוא כולו
ערפל חזק, מין גלי קור שעוברים רק בתוכו, קרני השמש שפשוט
נשברות וחוזרות אליי, אל נועה. עם הזמן התקרבתי יותר ויותר על
הקיר, יותר מידי קרוב עד שאני יכולה לראות את הידיים, של אנשים
שפשוט תופסות אותי ומושכות אותי פנימה. הרגשתי את גל הקור, רוח
קפואה מקפיאה אותי שוב פעם ושוב פעם, אני רואה את השמש מתרחקת.
זאת הדרך פנימה.

"כאב הוא כוח."
ומאז, מאותו רגע שעברתי את קיר הצללים, חשבתי שאני כל-יכולה,
הרי הצלחתי לעזור לכל מי שאי פעם ביקשתי. ואז פגשתי את צחי. כל
הפנטזיה של כל יכולה התנפצה בדיוק על פניי, רסיסים ורסיסים של
תקווה פשוט נופלים על הרצפה, ואין שום שמש שתוכל לעזור לי
לראות, ולחפש. באותו צד אפשר לאהוב, אפשר שיהיה אכפת לך
מאנשים, אפשר בערך כל הדברים מסוג זה. אז זהו, חילקתי את החיים
שלי בהצלחה לשני צדדים, ושוב, אני תמיד יוצאת בצד הקשה, החשוך,
האפל, הכואב. אני רק מחכה לאותו בנאדם חדש שיבוא לצד שלי, יבוא
אליי וילחש את הדרך החוצה, אולי בגלל זה אני נותנת לאנשים
להתקרב, אולי אני פשוט בודדה. ובאותו יום מאושר על האוטובוס
רציתי שהוא יהיה זה שלוחש לי, שהוא יהיה זה שיגיד, שהוא זה
שייתן לי יד ויראה לי את הדרך החוצה.

עכשיו אני ילדה חייכנית ושמחה שתמיד מעמידה פנים שהכל בסדר,
והיא שונאת כל שניה ושניה מזה.

הדרך החוצה.