[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"כן" חשבתי לעצמי בלב, אף אחד לא שכח, הא?... היו כמה שהעדיפו
לשכוח.



הוא היה ילד עצוב, לא אהב את ההורים שלו, לא את המשפחה והאחים
שלו חוץ מאחותו הקטנה רבקה שהייתה קטנה ממנו בארבע שנים, היה
מתנתק קצת מהמציאות כשהיה עם חברים שלו, אלה שההורים שלו אמרו
לו לא להסתובב איתם, הוא הרגיש טוב איתם, בלי דאגות בלי עצבות
וכאב, בבית הוא הרגיש ההפך לגמרי מלהיות עם חברים שלו, הוא
פחד, הוא כאב בסתר, הוא כעס, הוא רצה למות, ככה הוא גם התבגר,
יעדו אותו ההורים למשהו שהוא בכלל לא רצה, הם כל הזמן ציפו
ממנו ליותר ממה שהוא יכול לשאת, כאב לא והיה לו רע, הוא כבר לא
רצה למות, הוא התחיל להתבגר, להבין משמעויות, עכשיו הוא רצה
לברוח, והוא מצא דרך, עלה על מדים בגיל 14, התגייס לפנימייה
יוקרתית של צה"ל של מפקדים וקצינים, אלה שיגיעו רחוק, אלה שלא
ישכחו, הגיבורים של הארץ.
הוא הציג מעמדות והתקבל, וחשב שההורים ישחררו אותו מהאחיזה
שלהם בטוב, אבל להפך, צעקו עליו וקיללו אותו.
הוא ארז דברים לצאת ליום הראשון בפנימייה, היה כולו זוהר
ונרגש, לקח קצת כסף שחסך שעבד קצת במכולת של אדון בנימין, וממה
שההורים נתנו מדי פעם, שתה כוס חלב ועמד לצאת, אימו בהתה בו
בפנים קפואות, ליוותה אותו לדלת ועקבה אחריו לאורך שביל הכניסה
לבית, לפתע יצא אביו וצעק: "אם אתה יוצא מהשער אין לך מה
לחזור, אתה לא הבן שלי יותר ואתה לא רצוי פה יותר"
הוא הסתכל אל פני אביו, אל השער, וצעד באומץ לב וגבורה אל כיון
השער, רק עצר להוריד את הכיפה והציצית, ולהניח אותה על שולחן
העץ שעמד בחצר, כיפה יפה ששמו היה כתוב עליה באותיות מסוגננות
ויפות.
הוא העלה את התיק הגדול שוב על גבו, לרגע התיק נראה יותר גדול
ממנו, הוא שמע בכי חרישי של ילדה קטנה, הסתכל אחורה וראה את
אחותו רבקה מייבבת על רגל אימו, רבקה עזבה את הרגל ורצה אליו,
הוא חיבק ונישק אותה, לרגע עלו בו חרטות, אבל רגש זה התנער
ממנו במהירות ששמע את אביו צועק בשנית: "שמעת מה אמרתי!? אין
לך מה לחזור אם אתה יוצא מהשער!"
הניח את אחותו הבוכה ויצא מהשער, יצא ולא בשביל לחזור, מבט
אחרון בבית שבו בזבז 14 שנים מחייו, הקשיב לבכי אחותו שלא
נפסק, והתחיל לצעוד לכיוון המכולת, של אדון בנימין, הוא קנה שם
כיכר לחם שחור, הוא לא ממש ידע מה הוא אוהב בלחם הזה, אבל זה
גרם לו טעם של עוד, הוא קנה גם מספרים וסכין גילוח, וגם קצף.
מהמכולת הוא הלך לתחנת האוטובוס, ונסע באוטובוס לתחנת הרכבת.
"כיוון אחד לחיפה" אמר לקופאי, הקופאי שאל בתמיהה "אתה לא
מתכוון לחזור...? ילד צעיר כמוך נוסע לבד לחיפה ולא מתכוון
לחזור?" "זה לא עניינך!" רטן הנער "אני משלם לך, תביא לי את
הכרטיס ואל תשאל יותר מדי שאלות!" הוא התחיל לאהוב את עניין
הסמכות, הפנימייה עלתה לו קצת לראש, לקח את הכרטיס במהירות ורץ
לשירותים.
הוא עמד שם מול מראה גדולה, גזר את שתי הפאות המסולסלות שלו
וגילח את שפם הפלומה המשחיר שלו, הסתכל פעם אחרונה להיום
בעיניו הירוקות, היפות, התמימות ויצא משם.
עלה על הרכבת, נסיעה של כמעט שעתיים, אשדוד-חיפה, בדרך עלו שוב
מחשבות החרטה, מה אם טעיתי? מה אם אני ארצה לחזור? אין לי יותר
כסף, וגם אבא כבר לא אבא, הם כבר עשו את זה לדוד ישראל, בנימין
סיפר לי, אבא לא רצה לדבר עליו אף פעם, ומה עם רבקה? מי ישמור
עליה? מי יביא אותה מהגן? מי ימצא לה חתן ראוי?
הכרטיסן קטע לו את חוט המחשבה "כרטיס בבקשה, תודה אדון צעיר".
הרכבת עצרה בשריקה מחרישת אוזניים, הוא ירד לעיר לא מוכרת, עיר
יפה, במבט ראשון מזכירה את ירושלים רק שיש פה גם חוף ים, הוא
ירד מהר לחוף, כמעט בריצה, הוא אהב את החוף, את הגלים, את
הכחול שעוטף אותו בכל פעם מחדש, הוא והחברים שלו היו נפגשים על
החוף.
הוא הלך על פי המפה הקטנה ששלחו לו מהפנימייה, הפנימייה ניצבת
בין בתים בכרמל, נוף מדהים, עוצר נשימה.
לפנימייה הוא הגיע בשעה שתיים בצוהריים, הוא תירץ שהוא איבד את
הדרך, וחוץ מזה הוא הלך לבד, היה לו קשה להגיע בשעה שנקבעה.
עברו שנים, הוא כבר התגייס, עלה ללבנון, נכנס לקבע, קנה לעצמו
דירה קטנה בחיפה, אבל תמיד שהיה צריך לחזור הביתה לסוף שבוע,
היה יורד לים בונה לעצמו אוהל, והיה מעביר את הזמן בין הגלים,
עם הזמן הוא גם למד לגלוש, כך שלא היה לו משעמם.
אבל תמיד היה נזכר בעיניים של רבקה כשחיבק אותה לפני שיצא
מהשער, תמונה זאת רצה לו בראש ואכלה אותו.
יום אחד קיבל דואר, עם כתובת מוכרת, ושם מוכר, הוא היה המום
מכתב, הוא כבר בן 25 והיא עוד זוכרת אותו עברו אחד-עשרה שנים
שלא שמע ממנה מילה ופתאום, הזמנה!
אבל השם שלה היה שונה, עכשיו קראו לה רבקה כהן, השם כהן לא היה
שלו, הוא הבין שהיא התחתנה, וזאת הזמנה לברית! כבר נולד לה בן
זכר!
הוא נסע לברית, ואפילו הצטלם עם העולל! שתי תמונות!
הוא לא דיבר עם ההורים שלו, וגם לא עם שאר האחים שלו, רק איתה,
רבקה, שגדלה להיות יפהפיה.
שבוע לאחר מכן הוא עלה שוב ללבנון, והפעם הוא כבר לא ירד משם.
עשו לו הלוויה יפה עם מטח יריות ואפילו קיפלו דגל... לא היה מי
שיקח את הדגל, מפקד הפנימייה שלו צעד שתי צעדים קדימה, הקריא
קדיש  והספד, ואף לקח את הדגל, גם בכה עליו, כמו שאר חבריו
שהיו שם, הוא היה בן אדם אהוב, כולם אהבו אותו, חוץ מהמשפחה
שלו...
אף אחד מהם לא היו שם, לא אף אחד מאחד-עשר אחיו ואפילו לא
אחותו, רבקה.
שתי התמונות שצולמו בברית הונחו באלבום, אבל כשהעולל גדל והפך
לנער סיפרו לו שהאדם הזה שבתמונה, זה חבר וותיק של המשפחה,
הנער לא ידע על הדוד הגיבור, ועל עשרות סיפורי הגבורה שלו
שסיפרו בהלוויה שלו, הוא תמיד חשב שזה חבר וותיק של המשפחה שחי
לו אי שם, רחוק, בלי חיים מיוחדים מדי.
הנער כמו הדוד שלו היה מרדן, לא אהב את דרך החיים שלו, ואת
ההורים והמשפחה שלו, והוא גם רצה לברוח, וכמו באצבע של גורל
שכיוונה אותו לכיוון הפנימייה הצבאית הוא גם עלה על מדים בגיל
14, הוריו כמו הורי דודו האבוד גם צעקו לו את אותו הדבר
מהחלון, שאין לו מה לחזור ושהם לא ההורים שלו יותר! הוא יצא
מהשער בלי להסס. קנה מספריים וסכין באותה מכולת שדודו קנה בה
לפני יותר מעשרים שנים, גזר את הפאות מול אותה מראה ונסע באותה
דרך, וכשהגיע לחיפה גם הוא ירד לים וגם הוא איחר לפנימייה.





אבל כשערכו לי סיור במקום, והראו לי את המגורים והכיתות
והספרייה, לרגע אחד הכל נמחק לי בראש התחלתי להסתובב חיוור,
הבטתי בתמונה שלו, היא הייתה שם בקיר הנופלים של בוגרי
הפנימייה, אותם פנים מוכרות, של אותו חייל שהופיע בשתי התמונות
שלי מהברית, אבל היה לו שם מוכר, כמו השם נעורים של אמא, שהיא
כבר לא אמא שלי, ואחד הקצינים שם פלט מילה, "אתה מכיר אותו?
אתה דומה לו" בלעתי את הרוק ברעד ובצמרמורת מפחידה שעברה בכל
גופי, כאילו שעכשיו רוחו עברה בכל גופי, קראתי שוב את השם שלו,
יהודה בן-צור, רעדתי קצת, שמעתי קול מאחורי שאמר, "יהודה כהן,
ברוך הבא לפנימייה שלי" מפקד הפנימייה בעצמו עמד ודיבר אלי,
"יהודה, אני מבין שהיה לך איזשהו קשר לבחור שתמונתו ניצבת
מולך, ביררתי עליך, ואני חושב שעליך לקבל את הדגל שאף אחד לא
דרש, הדגל שהונך על ארונו של יהודה דודך ז"ל"
זה הגיע אליי משום מקום, כל כך הרבה דברים שקרו ביום אחד!
עדיין הייתי בהלם, "בוא, בוא נשב ונדבר על כוס תה חם, כמו היום
שדודך הגיע, הוא היה בחור גיבור! מטובי בחורי הארץ! זה בחור
שאף אחד לא שכח, בחור כארז!"
"כן" חשבתי לעצמי בלב, אף אחד לא שכח, הא?... היו כמה שהעדיפו
לשכוח.
רוב השיחה עם המפקד שתקתי, אני לא יודע עם זה בגלל ההלם, או
שאולי בגלל שזה היה היום הכי ארוך בחיים שלי, כאב לי שלא הכרתי
את דודי, לאחר מכן גם אני התגייסתי לאותה יחידה שלו, ושמעתי את
סיפורי הגבורה של דוד יהודה, הדוד שלא זכיתי להכיר, אחרי אותו
יום לא חזרתי הביתה, וגם לא קיבלתי הזמנות לחתונות של האחים
והאחיות שלי, וגם לא קיבלתי הזמנות לבריתות של האחיינים שלי,
אבל שלחתי להורים שלי הזמנה להזכרה של דוד יהודה, הייתי עדיין
תמים ונאיבי, הם לא באו, גם הזמנתי אותם לחתונה שלי, גם לזה הם
לא באו, קצת כאב לי לעשות הזמנות שרשום עליהם רק הורי הכלה,
מאז ניתקתי כל קשר והפסקתי לשלוח הזמנות, אבל כל שנה אני חוגג
את יום הולדתו של דוד יהודה, ועושה לו כל שנה הזכרה, אני לא
אשכח אותו.
לפחות אני מתנחם בזה שהילדים שלי לא זכו להכיר אנשים רעים כמו
ההורים שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים שלי זה לא
רק סקס.

זאת אומרת, עם
אנשים.



ע. מראוני, ברגע
מביך של חשבון
נפש.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/01 1:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית-יהודה פרץ

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה