[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מרי לנצח
/
זכרון קטן

"חייזרים את אומרת"? הוא שאל אותי במבט מתלוצץ. אני הרגע
גיליתי לו את אחד הסודות הגדולים ביותר שלי והוא מחליט לצחוק
על זה.
"כן, חייזרים." השבתי בקור רוח. חשבתי שאני רוצה לבכות, אבל
החלטתי שלא לעשות את זה - הבטחתי לעצמי שאני לא אדרוש תשומת
לב, היא תגיע אליי כשיגיע לי.
הוא הסתכל עליי עם חיוך ממזרי. שנאתי את החיוך הזה, שנאתי אותו
מהיום הראשון שראיתי אותו. הוא התחיל לצחוק.
דמעה אחת התגלגלה לי מהעין, ובתנועה חטופה ניגבתי אותה. לא
רציתי להראות לו שאני יותר פגיעה ממה שאני עושה את עצמי.
"כמובן, חייזרים. אולי יש פה בחדר חייזר? כדאי שתזהרי!" הוא
צחק עליי.
הסתכלתי עליו צוחק, מאושר מעצמו שהצליח לעשות עוד בדיחה על
חשבוני והתעלמתי.
מה כבר יכולתי לעשות? החלטתי לתת לו לצחוק כמה שהוא רוצה.

כמה ימים לאחר מכן, הוא שוב העיר הערה לא במקום לגבי אותם
חייזרים. "אולי זה חייזר"?
אמר בתגובה למשהו אחר שאמרתי. התשובה לא התקשרה לשאלה בשום
מובן
שהוא - אבל זה לא מה שימנע ממנו לעשות ממני צחוק. ועוד בפני.
חייכתי אליו, הוא נישק אותי ואני נישקתי חזרה. לא רציתי להתחיל
לעשות סצנה מכל דבר, אז הבלגתי. התחלתי לחשוב שאני עושה את זה
יותר מידי בזמן האחרון.

הוא אמר לי שלא איכפת לי ממנו. הוא קבע עובדה שאני אוהבת את
כולם חוץ ממנו. וחס וחלילה שלי תהיה מילה בעניין, הרי בסך הכל
אנחנו מדברים עליי פה, אז למה שאני אתערב?
"את אפילו לא מתקשרת אליי יותר, הנה, תראי, מי התקשר עכשיו"?
השפלתי את מבטי,
ואפילו לא ידעתי למה. הרגשתי אשמה.
הוא ניתק לי את הטלפון והתעלם ממני כל היום. בערב אזרתי מספיק
אומץ לנסות לדבר איתו על העניין. בצורה כלשהי אני יצאתי אשמה,
ואפילו הסכמתי עם זה. זאת תמיד אשמתי.

אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות, אני לא אדם חזק ואין לי אוצר
מילים שיצליח להחזיק אותי בלי דמעות בעיניים ורגשי אשמה בלב.

הוא הסתכל עליי כמה דקות, והלך. הוא אפילו לא אמר כלום - רק
שלח לי מכתב אחרי כמה חודשים, שמסביר את כל מה שקרה - באשמתי
כמובן. בתגובה, רשמתי לו את מה שרשמתי לו באותו יום שהוא עזב.

"דווקא עכשיו הלכת. דווקא עכשיו בזמן הזה שהייתי צריכה שתחזור
- החלטת ללכת. ואני לא אגיד לך להישאר, אתה יודע שאני לא כזאת
- לפחות חשבתי שאתה יודע. שניה לפני שסגרת את הדלת הסתכלת עליי
במבט מתחנן, כאילו רוצה שאבקש ממך להשאר. הסתכלתי בחזרה ולא
הגבתי.
הדלת נטרקה ואיתה נסגרו כל הקצוות הפתוחים שהיו בינינו."

אחריו, לא אהבתי יותר אף אדם. פחדתי יותר מידי לפגוע בעוד
מישהו. והוא?
הוא אפילו לא טרח לענות לי, הוא נשאר בתור הזכרון הכי עמוק
ומחודד שאי פעם היה לי.
ואי פעם יהיה.

2.9.03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה אפשר!!!








יגאל עמיר, שואל
את עצמו שאלה
סלוגניסטית
טיפוסית!


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/03 20:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מרי לנצח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה