ניב ואני הכרנו עוד בזמני התיכון.
בכיתה י', ניב נחשב לאחד הבנים הכי "שווים" שהיו בשכבה שלנו.
אני לא אשכח לעולם את היום שבו הוא ניגש אלי והציע לי לצאת.
כל גופי רעד באותו הרגע, לא ידעתי מה להגיד, רק הסתכלתי בעיניו
העמוקות שצבען היה בצבע השמיים.
באותו הערב הוא בא לאסוף אותי מביתי שנמצא קרוב לביתו שלו.
התיישבנו על ספסל בגינה הציבורית ודיברנו כל הלילה.
בסוף הערב מצאנו את עצמנו בוהים אחד לשני בעיניים, ולאט לאט
שפתותינו התקרבו עד לנשיקה. הייתה זאת הנשיקה הראשונה שלי.
ניב ואני היינו ביחד כל התיכון, עברנו המון תקופות קשות ביחד,
ותקופות קלות.
היה ניראה כאילו אנחנו חיים אחד בשביל השני.
הוא היה החבר הראשון שלי ואני שלו. כל כך אהבנו אחד את השני.
אחרי התיכון, הגיע הצבא. ניב ואני נדרנו נדר ששום דבר לא יפריד
בנינו, אפילו הצבא ושנשאר ביחד עד אחרי הצבא ונעבור לגור
ביחד.

ניב ואני דיברנו על הצבא המון, ואמרתי לו שאני מפחדת שהוא יהיה
ביחידה קרבית, כי אז ישנם סיכויים שאני אאבד אותו.
ניב אמר לי שהוא חייב את זה לאחיו שנפל במלחמת המפרץ, והוא
חייב להתקבל ליחידה קרבית כדי לשמר את שם אחיו.
אני לא יכולתי להגיד שום דבר נגד זה, ניב היה כל כך נחוש
בדעתו, ולהיכנס בינו לבין הנדר שהוא נדר בקשר לאחיו, היה חסר
סיכוי.
כל מה שנותר לי לעשות הוא להתפלל שהוא יעבור את תקופת הצבא
בשלום. ניב הבטיח שהוא יחיה, הוא יחיה בשבילי.
והוא יחשוב עלי כל הזמן, גם בזמנים שקשה.

ניב התקבל ליחידה קרבית מסווגת.
הוא לא אמר לי מה הוא עושה, רק אמר שהוא חוזר הביתה כל חודש.
הוא אמר לי שאני יכולה להתקשר כל הזמן, אבל ברוב הפעמים
שהתקשרתי ענתה מישהי בשם ענבל ואמרה שהוא בפעולה כרגע והפלא
פון שלו נשאר בבסיס אבל כשהוא יוכל הוא יתקשר אלי.
ככה עברה לה שנה.
ניב היה חוזר כל חודש הביתה, היינו נפגשים בימי שישי כשהוא היה
חוזר.
הוא היה הרוג מעייפות, אבל תמיד היה לו כוח להגיד לי היי, תוך
כדי שהעיניים שלו נעצמו. הייתי מסתכלת עליו יישן, הוא היה כל
כך יפה. כמו מלאך.
הייתה מנשקת את שפתיו, שמה את ראשי את חזהו והייתי מקשיבה
לפעימות ליבו. כך הייתי מרגישה הכי קרובה אליו.

ביום אחד ניב היה חייב ללכת לפעולה חשובה מאד, והוא אמר לי
שהוא יחזור עוד חודש וחצי, חודשיים אך לאחר מכן הוא יישאר שבוע
בבית ונהייה ביחד כל השבוע. הוא לקח תמונה שלי איתו ואמר שהיא
תמיד תהייה קרובה אליו וכך הוא ירגיש קרוב אלי גם כשהוא רחוק.
אמרתי לניב שישמור על עצמו, כמו תמיד, וכשהוא יוכל שיתקשר אלי
ויגיד לי שהכול בסדר. ניב הבטיח שהוא יחזור ונהייה ביחד המון.
במהלך החודש שניב היה בפעולה, דיברתי עם אמו המון. אימא של
ניב, נורית, הייתה אישה מקסימה והיינו בקשר טוב מאד. היינו
מדברות המון על ניב, והיינו חולקות את אותה הדאגה לניב כשהוא
נמצא בצבא.
שתינו הבנו, עם כל הכאב, שזה משהו שניב היה חייב לעשות, בשביל
אחיו, ושום דבר שאמרנו או עשינו לא היה יכול לשנות את דעתו
בקשר לעניין.
ביום שבת אחד חברות שלי התקשרו אלי ואמרו לי להצטרף אליהן
למסיבה שיש בצפון הארץ. הם אמרו לי שאולי אם אני ארקוד טיפה
ויצחק, אולי אני ארגיש טיפה יותר טוב. החלטתי שאני באמת צריכה
ערב אחד של כיף, לקחנו את האוטו ונסענו. חגגנו עד 6 בבוקר, עד
שהחמה הפציעה לה מהחשיכה.
אני לא יכולה להגיד שלא חשבתי על ניב ועל מה הוא עושה עכשיו,
אבל בהחלט נהניתי, זה היה לי חסר מאד.
הגענו הביתה בערך ב8 בבוקר, הנסיעה הביתה הייתה ארוכה מאד.
חזרתי הביתה, הורדתי את הבגדים שצמודים והלא נוחים שלי, שאותם
אני לובשת רק למסיבות ולאירועים כאלה. נכנסתי למיטה ונרדמתי.
אחרי שעתיים של שינה, צלצל הפלא פון שלי.
הייתה זו אימא של ניב. היא אמרה לי להגיע אליה כי היא צריכה
לדבר איתי.
הראש אמר לי שבוודאי קרה לו משהו, אחרת אימא של ניב לא הייתה
מתקשרת אלי כל כך מוקדם בבוקר, אבל הלב, הלב קיווה שהוא בסדר.
הרי הוא הבטיח לי שהוא יחזור ואנחנו נהייה ביחד, נגור ביחד,
שנהייה ביחד לנצח. הוא לא יכול לעזוב אותי כך פתאום, לבד
בעולם, בלעדיו.
חשבתי לעצמי שהוא חייב להיות בסדר.
כשהגעתי לבית של ניב, ראיתי את אימו, עיניה היו אדומות, כנראה
שהיא בכתה המון.
כבר הבנתי מה קרה, כבר לא הייתה צריכה לשאול מה אותה הסיבה
שהיא צלצלה אלי וביקשה ממני להגיע.
התיישבתי לידה, והתחלנו לבכות ביחד.
אני חושבת שהיא היחידה שהבינה אותי, ואני היחידה שהבינה אותה.

ניב נהרג במהלך הפעולה שלו.
לא ידוע איפה ולא ידוע כיצד.
אולי הידיעה מפחיתה מהכאב, ואולי לא.
אבל מה שבטוח הוא, שאת ניב אני לא אראה לעולם, איך אוכל לחיות
בלעדיו, בלעדי המגע שלו, בלעדי האהבה שלו.
לעולם לא נוכל לממש את הנדר שנדרנו, ולא נוכל להיות ביחד
לעולם.

אבל ניב יישאר בליבי לנצח.
וכל פעם שאני מסתכלת למעלה לשמיים, אני רואה את עיניו הכחולות,
כאילו הוא מביט ושומר עלי שהכול יהיה בסדר.