הכל התחיל יומיים לפני יום הולדתי ה- 15, שרבתי עם אבא על
הדיסק שרציתי לקנות, כל כך התלהבתי מהדיסק הזה!
אך כרגיל, אבא לא הסכים שאני אקנה אותו כי הוא טען שזה לא
חינוכי...
אבל ככל שהוא התעצבן ומנע ממני לקנות אותו בטענה כל כך מטופשת
ובלתי מובנת רציתי אפילו יותר את הדיסק רק כדי שיראה שהוא לא
כל כך נורא, כבר הרגשתי שאני עושה את זה בכוונה, אולי מה שאני
מנסה להגיד זה שהוא זה שגרם לי למרוד, ואני לא אשם במה שקרה
אלא הוא!
אני ואבא לא הפסקנו לריב בלילה שלפני היומולדת שלי, אמא שלי
כמעט נכנסה לדיכאון מהמריבות הטיפשיות שלנו והכריחה אותנו
להפסיק - היא באמת הייתה היחידה שאני יכול להגיד שהכניסה לי
קצת שכל לראש.
בבוקר של היומולדת שלי קמתי וראיתי את כל המשפחה שלי, את אבא
ואמא במטבח אוכלים ארוחת בוקר ואת אחי הקטן, היחיד והשובב הזה,
יושב מול הטלוויזיה ומשתעשע עם המשחקים שלו. הוא בטח תיכנן איך
הוא יהרוס לי את המשך היום הזה...
אני ואבא החלפנו מבטים של כעס אבל לא הוצאנו מילה, שנינו
שתקנו, ומרוב השתיקה אמא התפוצצה כבר ואמרה לי שהיא לא מסוגלת
כבר לסבול אותנו.
היא אמרה לי שהיא ואבא נוסעים היום לפגישת עסקים בת"א והם לא
יודעים מתי הם יחזרו - אבל דבר אחד היא לא שכחה להגיד לי -
"שיהיה לך מזל טוב, אני אוהבת אותך, יש אוכל במקרר, אפיתי לך
עוגה כמו שאתה אוהב ו... אה... אתה היום שומר על אחיך" הביאה
לי נשיקה והיא ואבא יצאו מהבית.
אחרי שעתיים שאני יושב בחדר אני שומע צרחה איומה ואת אחי
בהיסטריה טוטלית, רצתי לכיוון הצרחה שלו ושאלתי אותו מה קרה,
הוא אמר לי שהיה פיגוע בדיוק איפה שההורים, ליד החנות של
הדיסקים שם, צמוד לקו האוטובוס. חייכתי אליו והסברתי לו
שההורים נסעו לפגישת עסקים רחוק משם, הרי אין להם שום קשר
למקום הזה ובד"כ פגישות עסקים מתקיימות במלון. אז הוא אמר לי
שהם נסעו בדיוק למקום הזה לחנות דיסקים שם, כדי לקנות לי את
הדיסק הזה שכל כך רציתי ליומולדת ואבא בכוונה לא נתן לי לקנות
אותו ושהוא תכנן בדיוק את המריבה הזו.
הייתי בשוק, לא עיקלתי את זה. עמדתי במשך 3 דק' במקום בלי לזוז
ואחי הקטן צורח בבית ובוכה בכי היסטרי, הכנסתי לו סטירה שיירגע
ושעכשיו אני פה, גם אמרתי לו שאין לו מה לדאוג והראתי לו שאני
מתקשר לפלאפון של אבא כדי שהוא יספר לנו מתי הוא חוזר ואם הם
שמעו את הפיגוע ואם הם לא שמעו אותו נוכל להגיד להם לנסוע בדרך
חליפית כי כנראה יהיה חסום שם.
אבל בערך אחרי 9-8 צלצולים הם עדין לא ענו, והבנתי שמשהו לא
בסדר.
התקשרתי לבן דוד שלי, הגדול מבין כולנו זה שיש לו רשיון.
ביקשתי מאחי שילך לחבר ושאני יביא את אבא ואמא בחזרה הביתה.
בן דוד שלי לקח אותי למקום הפיגוע, שנינו היינו בלחץ אטומי אבל
אף אחד לא הראה את זה, כל אחד שיחק אותה רגוע ליד השני.
חיפשנו בין כל המקומות האפשריים שם... הדבר היחיד שראינו זה
חלקי גופות על הרצפה. לאחר שלא מצאנו שום דבר שם החלטנו לנסות
את מזלנו בבתי החולים, נסענו לכל אחד מבתי החולים שהודיעו
בחדשות על פצועי הפיגוע.
אני והוא התפצלנו אולי אחד מאיתנו ימצא אותם ויודיע לשני.
לכל בית חולים, הגעתי מלא תקווה - התפללתי שאני אראה את אמא
ואבא שלי מחובקים, עם קצת דם אבל לא משהו נורא.
אני לא חושב שעשיתי עם אלוהים כל כך הרבה חשבונות נפש, כמו
שעשיתי שנכנסתי לכל בתי חולים כדי לברר אם ההורים שלי נמצאים
שם.
בן דוד שלי הרים לי טלפון אחרי כמה שעות של חיפושים, ואמר לי
שהוא יפגוש אותי עוד כמה דקות בתחנת הדלק שמתחת לבית חולים
שהייתי בו.
התפללתי אולי יש לו שם חדשות טובות בשבילי. אך לשווא.
ההורים שלי לא נמצאו בשום בית חולים שהודיעו בחדשות.
הגעתי לתחנת הדלק וראיתי את בן דוד שלי. הוא לא היה שמח
במיוחד, הוא אמר לי שהם לא נמצאים בבתי החולים שהוא חיפש בהם.
עכשיו, המקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה אבו-כביר.